אנחנו עומדים למרגלות סוללת עפר בלב שג’עייה ומשוחחים עם מפקד גדוד 101 של הצנחנים, סא"ל יואב. ההרס מסביב עצום. עשן שחור מיתמר מבתים שעוד נותרו על תילם. הוא מספר לנו על הלחימה שמנהל כאן הגדוד בשבוע האחרון, כשאחד הקצינים מודיע לו: "המג"ד, התקלה של פלוגה ד'". באותה שנייה סא"ל יואב עושה סוויץ' בראש. הראיון נקטע והוא פונה בקשר למפקד הפלוגה ולמפקד מחלקת הטנקים. "40 מקודקוד, תן תמונת מצב. ווינר, אתה בקשר עם 40?"
זו כבר ההיתקלות השלישית של הגדוד באותו בוקר של יום שישי. אחרי חודש וחצי של לחימה בעזה, הכוחות מתורגלים. שלושה טנקים שועטים לעבר מקום ההיתקלות, 200 מטר מאיתנו. אחריהם ה"דובי", דחפור D9, שרומס כל מה שעומד בדרכו. שלושה נגמ"שי אכזרית, המיועדים לפינוי נפגעים, מתקדמים גם הם, למקרה שיהיה בהם צורך. באחת האכזריות יושבת סגן ד"ר הגר, בת 27, הרופאה הסדירה של הגדוד ולוחמת מן המניין. עוד נחזור אליה בהמשך.
גיל הצלם ואני מתקדמים עם חפ"ק המג"ד. שתי דקות הליכה, ואנחנו בפתח הרחוב שבו מתבצעת הלחימה. מימין לנו מספרת גברים, ובצמוד אליה מכולת שמדפיה ריקים. סובארו פשע עתיקה מציצה מתוך מוסך, ומאה מטר מולנו, מלחמה. צרורות ירי של מקלעים ונשק קל, לוחמים מדלגים בין הבתים מעמדה לעמדה. מדי פעם פיצוץ אדיר – ירי של טנק לעבר הבית שבו מתבצרים המחבלים.
כמעט שעה עברה מתחילת ההיתקלות. אחד הקצינים מודיע: "יש מחבל אחד מת ועוד אחד חי שאמור להיות משמאל". כמה עשרות מטרים מאיתנו, במעלה הרחוב, שרועה גופה של מחבל שחוסל הרגע, עדיין עם וסט לחימה. ובתוך הסצנה הזאת, אחד הלוחמים צועק לגיל הצלם: "גבר, אפשר תמונה?" הם כבר היו בעשרות היתקלויות וחיסלו אינספור מחבלים, אבל זו פעם ראשונה שהם נתקלים בעיתונאים.
מעלינו בניין של חמש קומות, ראשים של חיילים מבצבצים מחלונותיו. הם מבחינים בנו וצועקים: "'שבת שלום, עם ישראל חי". "מי רוצה למסור ד"ש לבית?" שואל הצלם, וכמה מהם צועקים בו־זמנית: "אמא, אוהב אותך. אבא, מתגעגע אליך". אחד הלוחמים מודיע: "עוד שתי שבתות מרק תימני, אני מגיע". וזה, להזכיר, תוך כדי קרב.
חולפות עוד דקות ארוכות עד שגם המחבל השני מחוסל, ואנחנו מבקשים מהמג"ד לסכם את האירוע. הוא מתחיל לדבר, ואז מקבל הודעה באוזנייה של מכשיר הקשר. "בואו רגע נעצור, יכול להיות שיש עוד מחבל". הוא פונה למ"פ: "לתת לווינר (מחלקת הטנקים) לבצע פגז לגג". הלוחמים מרביצים מכת אש מטורפת, ואחריה כמה פגזי טנקים שלא מותירים שום סיכוי למחבל האחרון.
חוזרים למגנן הגדודי והמג"ד מסכם את האירוע: "בוצע ירי לעבר הכוח שלנו, שהיה בהתקפה. יחד עם כוחות השריון וההנדסה שאיתנו חיסלנו את שלושת המחבלים". אם היינו עכשיו בפעילות בט"ש (ביטחון שוטף), הוא היה מכריז על חזרה לשגרה. אבל זו השגרה של לוחמי הצנחנים בסג’עייה: לחימה מבית לבית והיתקלות שרודפת היתקלות.
והלחימה הזאת גובה מחיר. גדוד 101 איבד לא מעט לוחמים וקצינים בקרב לכיבוש מחדש של היישובים ב־7 באוקטובר ובימים שאחריו. "כל הנופלים יקרים לי מאוד, והנפילה שלהם היא מצפן שמורה לנו קדימה, להמשיך ולהילחם", אומר המג"ד.
מספר החללים עלול היה להיות גבוה יותר אלמלא הליווי הרפואי הצמוד. בזמן ההיתקלות, למשל, היו לא פחות מארבעה רופאים בטווח של כ־200 מטר מהכוח הקדמי – בהם ד"ר הגר ורופא המילואים של הגדוד, ד"ר אוליביה. "אנחנו נמצאים מאוד מקדימה", הגר אומרת. "בכל פלוגה יש רופא או פרמדיק. יש תאג"ד, יש לבנות פינוי, אנחנו מגיעים מהר לכל אירוע ומטפלים בו. חשוב שגם הלוחמים וגם המשפחות בבית יידעו את זה".
כבר חודש וחצי בתוך עזה. אני שואל אותה אם לא יצאה אפילו פעם, והיא מתפלאת על השאלה. "מה, אשאיר אותם לבד? וחוץ מזה, בן הזוג שלי גם פה, איפשהו, רופא קרבי במגלן, אז אין לי בשביל מה לחזור. נפגשנו פעם אחת מתחילת הלחימה". שני הוריה, אחיה ואחותה אף הם רופאים. "אחי במילואים פעילים מאז 7 באוקטובר, והשארנו את אמא שלי בתור סבתא חזקה".
אני מניח שהדיון שהיה עד 7 באוקטובר על נשים בתפקידי לחימה כבר לא רלוונטי.
"לגמרי. הוכחנו את זה חד־משמעית במלחמה הזאת. אנחנו לא מעט נשים ברצועה. רק בחטיבה שלנו שתיים מתוך ארבעה רופאים גדודיים הן נשים. אנחנו פה מאז 7 באוקטובר, נשים וגברים".
לפני שאנחנו עוזבים, אני שואל את סא"ל יואב אם יש לו מסר להעביר לסינוואר. "אני אומר את זה לכל מחבלי חמאס וגם לעומד בראשם: ב־7 באוקטובר הם עשו טעות היסטורית, שתביא לסיום דרכו של הארגון הזה. שום דבר לא יעצור את צה"ל, שום דבר לא יעצור את חטיבת הצנחנים ובטח שלא את גדוד 101".
טבעי לשמוע אמירות כאלה ממג"ד סדיר בקבע, אבל שמענו אותן גם מלוחמי מילואים של החטיבה הסדירה. למשל כפיר קדוש, חבר ב"צוות ורסנו" שבנה סביבו הסמח"ט ב'. פגשנו אותו במגנן החטיבתי שבפאתי סג’עייה, לפני שעלינו לאכזרית שתיקח אותנו אל לב אזור הלחימה. "אני גר ביישוב צוחר בחבל אשכול, פה מעבר לגדר", הוא מספר.
מה היה אצלכם ב־7 באוקטובר?
"זה כואב עד עכשיו, אבל נשים את זה בצד. צריך להתעסק בלחימה, לתת להם בראש כדי שנוכל לחזור לגור במושב בשקט. להיכנס ולרסק. פשוט לרסק".
מה אתה עושה באזרחות?
"בעלים של מועדון 'המאמי' בראשל"צ. בזמן שאני פה נלחם המועדון עובד, ואני קורא לכולם: תצאו, תהנו, תעשו שמח. מסעדות, מועדונים. תחזרו לשגרה. זה חלק מהניצחון שלנו".
אתה במילואים כבר חודשיים. זה פוגע בעסק?
"אצלי ברוך השם הכל טוב, אבל אני צריך להביא כסף מהבית. יש מדינה, תתחילו להוציא את הכסף ולתת אותו למי שצריך, כי יש עסקים שסגורים כבר הרבה זמן וסופגים נזקים".
צוות ורסנו מתכונן לסעודת השבת. "יום שישי יש לצוות שלנו נוהל: חייבים לאכול שניצל־מטבוחה. אנחנו מרוקאים, אין מה לעשות", מספר כפיר.
גם האשכנזים אוכלים את זה?
"מתים על זה. אשכנזים אוהבים את האוכל של המרוקאים יותר מהמרוקאים. עם ישראל, אנחנו חזקים, גאים, חטיבת הצנחנים נותנת בראש, היידה צוות ורסנו!"
כשחזרנו למגנן החטיבתי הבחנו במשאית עמוסה במחבלים שבויים, ידיהם כפותות ועיניהם מכוסות, בהם גם אישה. "היו לנו עשרות מחבלים שיצאו בידיים מורמות", סיפר קודם לכן המג"ד. "בהתחלה הם מתחזים לאזרחים תמימים, אבל בהמשך החקירה מודים ומתחילים למסור מידע. יש ביניהם גם לא מעט מחבלים שהשתתפו במתקפת 7 באוקטובר".
כשקפץ מביתו בתל־אביב בבוקר שמחת תורה, הוא השאיר אחריו אישה בחודש תשיעי להיריון, תמרי. "נולד לנו בן מתוק בשם עברי כמה ימים אחרי תחילת הלחימה. זכיתי להיות בחדר הלידה ובברית, אבל מאז לא ראיתי אותו. אני מתגעגע ומחכה להכיר אותו באמת".
מתי אתה חושב שזה יקרה?
"נישאר בעזה כמה זמן שיידרש עד שנשלים את המשימה", אומר סא"ל יואב, ואחד הקצינים מעיר: "אני מקווה שתצליח לצאת מפה לבר־המצווה שלו".
