הדבר החשוב ביותר בנוגע למלחמות של 50 השנה האחרונות הוא הנרטיב – הסיפור. האמריקאים שילמו מחיר עצום במלחמת וייטנאם משום שהאמינו בטעות שהם נלחמים נגד כוונה קומוניסטית להשתלט על העולם, בעוד כל מה שרצה הצפון הוא לאחד את וייטנאם למדינה אחת. לצערי, גם המלחמה הנוכחית בעזה מתנהלת תוך שאנחנו מאמצים את הסיפור האמריקאי השגוי שלפיו ברצועה יש ארגון טרור בשם חמאס, שמוצדק להילחם בו, אך אסור לפגוע בשני מיליון תושבים תמימים "שבמקרה" נקלעו לשדה הקרב, ויותר מכך – צריך לעזור להם.
הסיפור הנכון הוא אחר. עזה הפכה דה־פקטו למדינה עצמאית לפני 16 שנה, כאשר שלטון חמאס נתמך בהתלהבות על ידי התושבים, הממסד האזרחי וארגון אונר"א. המלחמה ברצועה היא מלחמה טוטאלית בין שתי מדינות. וכן, לאורך כל ההיסטוריה עמים נשאו בתוצאות הקשות של החלטות חפוזות או מרושעות של מנהיגיהם. ב־7 בדצמבר צוין יום השנה ה־82 להתקפה היפנית על פרל הרבור. תגובת ארה"ב הייתה הכרזת מלחמה על מדינת יפן ולא רק נגד צבאה. ארה"ב יצרה מצור על יפן והפציצה ללא רחם תשתיות אזרחיות וערים יפניות עד שהושגה כניעה ללא תנאי. יש זהות מוחלטת בין אותה מלחמה למלחמה בעזה, שהחלה כמו אז בהתקפה נפשעת.
האסטרטגיה שישראל בחרה היא הפעלת מאמץ צבאי בלבד, מתוך תקווה שהצטברות של הרבה ניצחונות טקטיים תביא בסופו של דבר להפלת שלטון חמאס. דרך זו גורמת למלחמה שתהיה ארוכה, ועימה גם המחיר הכבד בנפגעים. ניצחון במלחמה מושג כאשר המערכת היריבה קורסת או נכנעת. המערכת הצבאית של חמאס היא חזקה ולא נשברת בקלות. נקודת התורפה של מדינת עזה היא שאין לה כלל משאבים משלה - לא אנרגיה, לא מזון ואפילו לא מים, ולכן קל יותר לנצח בעזרת מצור כלכלי. חמאס שמח כאשר נתיניו נהרגים מאש צה"ל. אבל הוא חושש מהתקוממות של מאות אלפי אזרחים רעבים וחסרי תקווה, וזאת ניתן להשיג על ידי יצירת מחסור כבד במענה רפואי, במזון, בגז לבישול ובאנרגיה.
כל האמור לעיל היה נכון בכל מקרה, אבל הופך להיות קריטי בשל בעיית החטופים. אם נמתין עד השגת הניצחון הצבאי, עלול להיווצר מצב שכבר לא יהיה את מי להציל. במצב זה נכון להתעקש על מצור מוחלט על עזה. הרי האספקה לרצועה החלה כחלק מההסכם בנושא החטופים ועל פי דרישת חמאס, והנה חמאס הפסיק לשחרר חטופים אבל אנחנו ממשיכים לספק אותו (תרתי משמע). ולא, זה לא סותר את האינטרס האמריקאי שהוא כפול - סיום מהיר של המלחמה ופחות פלסטינים הרוגים מאש צה"ל.
אפשרות שנייה היא להצהיר במפתיע כי ישראל מוכנה להפסקת אש, כפי שרוב העולם דורש, אך תעשה זאת בתנאי שחמאס יחזיר בתוך שבוע את כל החטופים, תמורת מספר משולש של מחבלים. הכרעת חמאס אולי תידחה אך נמקסם את השגת המטרה השנייה. תנאי הכרחי הן לדרך א' - הכרעת חמאס מהירה יותר, או דרך ב' - מקסום פתרון לנושא החטופים, מחייב מצור נוקשה. אם לא נעשה זאת עכשיו נצטער ב־50 שנה הבאות.
ועוד דבר: הנכס היחיד שיש לישראל עכשיו הוא השליטה בפועל בכ־35 אחוז משטח רצועת עזה, בצפון. אובדן אדמה ואדמה חרוכה הם תמיד הפסד כבד לצד הערבי. עשרות חיילים נהרגו למען מטרה זו ואסור לוותר על נכס זה עד שיהיה, אולי בעתיד, הסדר פוליטי יציב. האמריקאים החזיקו בשטח יפני כבוש חמש שנים מתום המלחמה עד שהיו בטוחים שיש ליפנים שלטון שוחר שלום. כך גם אנחנו צריכים לפעול.
