באשמורת ראשונה של הבוקר יושב אני בחלון ביתי וחושב, כיצד להביע את אשר בנפשי. והנה, כמו היה זה חלום: דיאלוג בין אב לבתו בעוטף בעת ההפצצות. אומר האב לבתו: "מדוע קדרו פנייך בתי, מעינייך הפחד נשקף וזולגות הדמעות מעצמן?"
"פוחדת אני אבי, ומבוהלת. ואם חלילה המחבלים אלינו יגיעו, כיצד אגונן על גופי?"
"באקדוח ילדתי, נשמתי, יעלת חן שלי. בעוז נפשך על חייך תגונני, ואל תאמרי 'תמות נפשי'. נרים יחד עינינו לשמיים ונבקש עזרה בס"ד, עד יעבור וישתפר המצב, ושוב לחיים מלאי תקווה". יחד ננצח.
