"הוא אהב לדבר שטויות", אמר אחד החברים הקרובים בהלוויה של גל מאיר איזנקוט ז"ל. וגם האבא, גדי, דיבר על אותה "רוח שטות" שאפיינה אותו. הוא לא היה אגדה, הם הבהירו לנו. הוא היה בשר ודם. היו שם שרים, כולל ראש הממשלה. והיו הרבה בכירים, מראש האופוזיציה יאיר לפיד ועד הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי. אבל זכות הדיבור ניתנה בעיקר לחברים.
הם עלו אחד אחרי השני וסיפרו על חבר יקר, חבר אוהב, חבר נאמן, שלא רצה להיות בצל האבא הידוע, גדי איזנקוט. ברגע שהאסימון ירד, בשבת השחורה של 7 באוקטובר, הוא גייס את עצמו למלחמה ואת אבא שלו כנהג, כדי להגיע כמה שיותר מהר למפקדת הפיקוד. הוא היה שילוב של שטותניקיות ורצינות, סיפרו החברים, שלא הצליחו לעצור את הבכי. והם, כמו גם רבים בקהל, ידעו שמדובר באבידה כבדה. הוא רצה לשנות את העולם. החברים הבטיחו שהם עוד ינסו. עזבו את העולם. בואו לשנות את ישראל.
שעה לפני מועד ההלוויה שוב ראיתי המוני צועדים, רובם עם דגלים, אל בית הקברות הישן של הרצליה. צעדתי איתם. הם לא הכירו את גל, כמו שהם לא הכירו את אסף חממי ז"ל וכמו שהם לא הכירו עוד הרבה מאוד נופלים, שמדי יום זוכים למצעד של כבוד על ידי אלפי ישראלים. הם צעדו בשמש ועמדו קרוב לשעתיים בשמש, כדי לחלוק כבוד אחרון.
הם לא עשו את זה משום שמדובר בבנו של רמטכ"ל לשעבר וחבר בקבינט המצומצם היום. הרי הם היו מגיעים גם אם היה מדובר בבן למשפחה אלמונית. זו מסורת ישראלית שנוצרה בשבועות האחרונים. השכול מאחד. וחבל שאנחנו צריכים אותו כדי להבין שאנחנו כל כך זקוקים לאחדות האמיתית, הלא־מזויפת, שצצה לה בימים הקשים הללו. לפיד לחץ יד לבנימין נתניהו, וכך גם גלי בהרב מיארה. לרגע קט כל ישראל חברים. ובימים הללו כל ישראל ערבים זה לזה.
פה ושם אנחנו מתרשמים מאותן אמהות לביאות ששומרות על איפוק ולא מזילות דמעה על הבן שנפל. זו דרכן. אבל אפשר להיות לביאה, אפשר להיות אריה, ולהזיל דמעה ועוד דמעה. בהלוויה של גל איזנקוט ביום שישי היה ים של דמעות. קשה היה להישאר אדיש לדברי החברים. "אני לא יכולה לעצור את הדמעות", אמרה חברת נפש של גל כשעלתה לדבר עליו, ורבים בקהל לא הצליחו גם הם לעצור את הדמעות. כך גם גדי איזנקוט, האבא השכול, שדיבר בקול חנוק על הבן שהלך ואיננו. והוא לא ידע באותם רגעים שזה לא נגמר. הוא לא ידע שעוד בן משפחה עתיד להיהרג.
הייתי בהרבה הלוויות, גם של קרוב משפחה, גיא לוי ז"ל, שנהרג בצוק איתן. שמעתי הרבה הספדים. והתחושה שדווקא הטובים נופלים היא כנראה נכונה. זה לא מקרי. הם הולכים ראשונים. הם לוקחים סיכונים. אחד, ועוד אחד, ולפעמים עוד אחת, וזה לא נגמר. מצעד של גיבורים. למעט בני גנץ, פוליטיקאים לא דיברו בהלוויה. גם לא נשיא המדינה וראש הממשלה. אפשר להניח שזו הייתה החלטה של המשפחה. החלטה נכונה. החלטה שהותירה את הבמה לצד האנושי. הבמה הייתה של החברים. וזו הייתה מהדורה חיה של שיר "הרעות". אין הרבה נחמות בהלוויות, אבל החברים הצעירים הללו היו הבלחה של תקווה ונחמה.
רגע לאחר שחזרתי מההלוויה פורסמו עוד שני שמות, נפתלי יונה גורדון מירושלים ועומרי רוט מקצרין. עברו עוד שעות לא רבות והברק היכה שוב. השמועות התרוצצו. עוד בן למשפחה המפוארת נהרג בעזה. הפעם זה מאור כהן איזנקוט. בן אחותו של הרמטכ"ל לשעבר. איזו מכה. ויחד איתו נפלו בסוף השבוע ברצועה ליאב אטיה מבאר־שבע, עמרי בן שחר מגבעתיים, יונתן דין חיים מרמת־גן, וחיים מאיר עדן, שנפצע כבר ב־7 באוקטובר ונפטר מפצעיו. עד שהדברים הללו יראו אור יש חשש כבד שיתווספו עוד שמות לרשימה. והלב כבד ודואב. עוד צביטה בלב. ועוד צביטה.
כדאי לדייק. לא כל ישראל ערבים זה לזה. רק רוב ישראל. ימים בודדים לפני קורבן הדמים הכואב של איזנקוט אמר אחד מדוברי תעשיית הרעל: "גנץ ואיזנקוט עסוקים בפוליטיקה הקטנה של היום שאחרי. אני חושש שהם רוצים שתוצאת המלחמה לשיטתם לא תביא ניצחון מוחץ, כדי שתהיה להם אפשרות לפגוע בימין. אותו ימין שלא רוצה ביום שאחרי מדינה פלסטינית שאליה איזנקוט דוחף".
לקרוא ולשפשף את העיניים. הם לא רוצים ניצחון מוחץ? הם יושבים בקבינט כדי להכשיל את צה"ל? מי בדיוק שולח את השופרות הללו כדי להשמיע את דברי הבלע הללו? זה לא הזמן לבוא איתם חשבון. צריך רק לקוות שהם יבינו לבד שהם טעו. משום שהרעל רק משרת את חמאס.
כשהבטתי במשפחת איזנקוט ובחברים של הבן, קשה היה להימנע מהרהורים על ישראל האחרת. ישראל המוצלחת יותר, שאין בה ישראל ראשונה וישראל שנייה. ישראל שבה ילד ממשפחה שהגיעה ממרוקו וגדל בעיירות פיתוח הפך לרמטכ"ל. ישראל שאנחנו רוצים להיות. ישראל שבה איזנקוט ושאר הנופלים מצווים לנו את החיים. ישראל שלמרות הכאב והסבל והקורבנות והדמעות - חמאס לא יצליח לשבור.
