אנחנו הולכים לישון וקמים מדי בוקר דרוכים, בחרדה לקראת שתי מילים שיבשרו: "הותר לפרסום". ואז אנחנו מתחילים לעכל: משפחה שנחרבה, ולפניה המלחמה שאחרי המלחמה, איך לשרוד. זה מטריף את הדעת. המלחמה הזאת, כפי שהזהירו אותנו, גובה מחירים שלא נגמרים. פירים אחרי פירים שמהם יוצאים המרצחים להרוג בנו.
אומרים לנו לדבר על אחדות, להרפות מהשאלות על האחריות. אבל המחשבה על נתניהו ושותפיו לא מרפה. הם חייבים ללכת לפני יום הזיכרון הקרוב, לפני יום העצמאות.
לפני ימים אחדים, רגע לפני שחטיבת השריון נכנסה לעזה, התקשר אליי צבי - שהכין את ניר, הבכור בנכדינו, לבר־המצווה. "אנחנו עומדים להיכנס לעזה", אמר. צבי נהג טנק. הוא הבטיח שיקרעו להם את הצורה. דיברנו קצרות, חיבקתי אותו דרך הטלפון והוספתי אותו לרשימה של הקרובים לי שאני חרד ומתפלל לשלומם. רק שייגמר כבר.
בידיעה שהתפרסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" נכתב שחמאס שיגר ב־7 באוקטובר רקטות לבסיס שבו טילים גרעיניים. על פי הפרסום, הרקטות נפלו בשדה סמוך וגרמו לשריפת קוצים. זה בלתי נתפס. הידיעה שחמאס תיכנן להתחיל את המלחמה שם מעידה שהכישלון שלנו באי־ההבנה של מה שעומד להתרחש היה מוחלט. לא נעלם מהם דבר. נתפסנו עירומים בלי שכבת הגנה אחת. בפרפרזה על דבריו של קרל מרקס, שהקפיטליזם והעושר יספקו את חבל התלייה לאוחזים בהם - כך מזוודות הכסף שאישרנו להעביר לחמאס סייעו לו להיערך לפגוע בנו.
לפני חודשים אחדים, בכנס באוניברסיטת רייכמן ניגש אליי ראש אמ"ן האלוף אהרון חליווה וביקש להיפגש איתי. אמרתי לו שגם אני רוצה לפגוש אותו, ולשוחח רק על נושא אחד: האם הפתעה בסדר גודל של 1973 יכולה לחזור פעם נוספת. לא נפגשנו בסוף, אבל השאלה מדוע זה קורה לנו פעם אחר פעם מחייבת מענה. ואין לי שום רצון למתוח ביקורת על האלוף שהקדיש את חייו להבטחת ביטחוננו - רק לנסות וללמוד משהו.
בחור חכם, אריה דרעי. הוא כבר מכין את המצע שעליו ינחת ביום שאחרי נתניהו. לכן פנה לשנוא נפשו אביגדור ליברמן, והציע לו להצטרף לקבינט המלחמה. אבל ליברמן, כנראה, חכם יותר מדרעי. הוא אמר שלא יצטרף לקבינט המורחב אלא רק לקבינט המצומצם.
ליברמן ייצא מהמלחמה הזאת כמועמד הכי ראוי לנהל את ענייני המדינה הרגישים ביותר בממשלה הבאה. ותסמכו על דרעי, גם הוא יהיה שם.
במאי 1991 ליוויתי באדיס־אבבה מטעם "ידיעות אחרונות" את היציאה של 14 אלף יהודים שהוטסו ב־30 מטוסים לישראל. "מבצע שלמה" הפך לאחד מרגעי הפסגה בחייה של ישראל: הוא הוכיח שהמדינה שלנו ערבה לכל שבטי ישראל. סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה, חייל בדובדבן, נפל בעזה. איבריו נתרמו לארבעה בני אדם. עלמנאו החייכן הדגים לנו מהי קליטה, והראה פעם נוספת איך צה"ל הוא כור ההיתוך של כולנו. העדה האתיופית נקלטה, התרומה שלה נראית בכל מישורי החיים. סיפור הצלחה. יהי זכרו ברוך.
הזכרתי בפתיחה את המלחמה שאחרי המלחמה, של המשפחות שיקיריהן נפלו. המשורר נתן יונתן, ששכל את בנו ליאור בשבוע הראשון במלחמת יום הכיפורים, כתב בין השירים לזכרו את "זמר לבני ליאור": "לכשתגדל ליאור שלי ילדי, תאחז בי אבא פתי בידי. בצעדים כבדים ורועדים, אלך אתך אל עבר הבתים... לכשתגדל ליאור אל גיל ואור, את אבא ושירו זכור תזכור. אכן היו תמימים בתיו של המזמור, אך אהבוך כלבבם ילדי ליאור".
וכך, המשפחות יספרו את הימים, ויחפשו מזור ברגעי העבר.
אנחנו הולכים לישון וקמים מדי בוקר דרוכים, בחרדה לקראת שתי מילים שיבשרו: "הותר לפרסום". ואז אנחנו מתחילים לעכל: משפחה שנחרבה, ולפניה המלחמה שאחרי המלחמה