אביב גפן אומר שבעת הזו התפקיד שלו הוא להיות תחבושת אנושית. שלמה ארצי אמר לא מזמן שהבין שהתפקיד שלו, לנחם.
רובנו לא אביב גפן או שלמה ארצי, ככה יצא, ועדיין יש פה מסר. אלו ימים מלאי כאב שבהם לכל אחד שליחות כלשהי. לכל אחד. אולי זה לא מה שחלמנו, אבל המציאות הנוכחית חזקה מהכל, והיא מובילה אותנו, כמו בצו 8, אל המקומות בהם יש בנו צורך.
גם אביב גפן לא תיכנן להיות "תחבושת אנושית"; לעזוב הכל ולשיר לחיילים פצועים בבתי חולים, בשיקום בלווינשטיין, ללוות משפחה של חטוף. אבל קברניט "ילדי אור הירח" במיל' קיבל צו 8, ואת השיר "אור הירח" הוא מקדיש היום מעל מיטת פצוע ללוחם שנכנס לעזה. מלך המורדים לשעבר, ששר בצעקה "ומה זה לב רגיש מול ביטחון של מדינה", קובע היום שהכלל יותר חשוב מהפרט. קובע - ומיישם.
ובכל זאת, כתבת הליווי ב"אולפן שישי", ערוץ 12, לא עושה מזה עניין גדול. מצלמת, מתארת, בלי לצלול לנבכי המשמעויות.
אולי כי יש דברים חשובים יותר כרגע, ואולי כי אביב גפן נמצא כבר תקופה ארוכה במסע פומבי להשלת קליפות ולגילוי האמת שבו. אם זה בסדרה "שנות הירח" ואם זה בפרסומות ל"דן דיזיין סנטר". רק שעכשיו, בזמן שהתותחים רועמים והעם נזקק לשירה ולנחמה, זה הגילוי המרגש ביותר שלו.
גם כי זה ספונטני ונטול אינטרסים; גם כי גפן בסוף הוא אדם כן ונוגע; וגם, כי עוד טפח מהגפן האמיתי מתגלה. וטפח הגפן הזה, אני לא יודע אם יאהב את מה שייכתב - מזכיר פתאום יותר את אביו. בניסיון לנסח את מצב הרוח הלאומי, בראיית הלב הרוחבית של העם, גיבוריו, חייליו - כאביו. בעצם הפיכתו לתחבושת אנושית בתאג"ד הלאומי.
חוץ מזה, בכתבה ב"אולפן שישי" היו לגפן כמה אבחנות חדות, שפוגשות רבים מאיתנו בימים אלה, או רבים מכאבי הבטן שלנו. כמו אלו הנוגעות להתפכחות של 7 באוקטובר. "כשמאלני לא היה בדנ"א שלי שזה יכול לקרות", הוא אומר, ומוסיף שזה עירער אותו שכמדינה איבדנו המון דם. שהוא בטוח ששלום כבר לא יהיה בדור שלו. הוא, סמל עצרת השלום ההיא של נובמבר 1995.
בסוף, התיעוד המצולם של גפן – פרק נוסף בסדרה מוצלחת של ליווי "אולפן שישי" לאמנים שונים בימי המלחמה – לא פגש אמן ציני או בועט. הוא היה סתם אחד, מחבק ולבבי ומצחיק. יותר אדם, פחות אמן. "יומיים אחרי שחטפו אותך עשיתי נשף בשבילך בפארק הירקון, 20 אלף באו", הוא הסתלבט בחינניות על אופיר אנגל בן ה־18 שחזר משבי חמאס, וסחט חיוך.
ואם לסכם במילים שמישהו כתב פעם: "כולנו עשויים אבק של אהבה, רושם בתוך יומן מסע".
בקטנה: אתמול בערב דובר צה"ל סיים את ההצהרה שלו בלי שהוא חותם עם מילת המעבר המפורסמת: "שאלות". זה היה רגע שבו אפשר היה להיזכר בכך שרק אחרי שהחל לתת דוגמה, מקבלי ההחלטות שלנו, שמרבים להצהיר ולנאום, נזכרו שמגיע לנו לשאול שאלות. תשובות, זה פחות.
