בני משפחות החטופים ציינו אמש 64 ימים מאז נלקחו יקיריהם בשבי חמאס, ובכיכר מוזיאון תל־אביב, שהפכה לכיכר החטופים, התקיימה עצרת בקריאה לשחרורם המיידי. העצרת נערכה בסימן מחאה על שתיקת העולם לנוכח העדויות על פגיעות מיניות שביצעו מחבלי חמאס במתקפת הטרור של 7 באוקטובר, והחשש הכבד לחטופים שעודם בשבי, בהם 17 נשים. בעצרת דיברו גם חלק מהחטופים ששוחררו בעסקה שהסתיימה לפני כשבוע.
העדות הראשונה ששודרה בכיכר הייתה של החטופה המשוחררת מרגלית מוזס מקיבוץ ניר עוז. "בשבת של 7 באוקטובר הורידו אותי למנהרה", סיפרה. "בלילה אני משתמשת במכשיר נשימה ולקחתי אותו איתי כדי שאני אוכל לישון, וההוא, האחר שהיה, התעצבן עליי ולקח ממני את המכשיר. אמרתי לו שזה החמצן שלי ודיברתי איתו בערבית, והוא הבין בדיוק, אבל זה לא היה לו אכפת".
אחר כך שודרה עדותה של עדינה משה. "חזרתי משבי חמאס אבל השארתי שם את החברים הטובים שלי, כולם מבוגרים מאוד עם מחלות רקע קשות וללא תרופות מתאימות. מצב המזון שם הולך ומתדרדר. אנא עשו הכל למען שחרורם כדי שאני אוכל להשתקם", היא הפצירה.
גם האחים מיה ואיתי רגב, שחזרו בשתי פעימות נפרדות של העסקה, דיברו בסרטון שצולם מראש לצורך העצרת. "הימים שם עוברים כמו נצח" סיפר איתי, "לא היה עם מי לדבר, אם זה הרעב, אם זה הגעגוע למשפחה, אם זה המנטליות הקשה". אחותו מיה אמרה: "כל יום שם הוא כמו גיהינום. הגעגועים הם מטורפים וחוסר הידיעה הוא פשוט מפחיד".
אופליה רויטמן, בת 77 מניר עוז, העידה גם היא: “פחדתי מאוד, בשבועיים הראשונים חשבתי שאני משוגעת. בגלל שהייתי לבד, הייתי כמעט בלי אור, הייתי כמעט בלי אוכל. זה הזכיר לי את הנושא של השואה. אני מבקשת שתעשו בהרבה הרבה כוח בשביל שכולם יצאו מהר”.
גם בני משפחות של חטופים ששוחררו וכאלה שעדיין נמצאים בשבי דיברו בעצרת, בהם שי ונקרט, אביו של החטוף עומר ונקרט החולה בקוליטיס: "אם עומר לא ישוב, אם החטופים לא ישובו, זה יהיה על מצפונם של מקבלי ההחלטות, של אנשי הקבינט. אנחנו לא נקבל את התירוצים שלכם. הצילו את עומר והצילו את כל החטופים".
