כשאבא היה בן שלוש סבא קנה לו חליל. הם גדלו בעין השופט וזה לא היה נהוג בתנועה הקיבוצית, אז הוא היה בורח לשדות לנגן. בצבא הוא היה בסיירת שקד ואחרי שחבר קרוב שלו נהרג הוא עבר לתזמורת צה"ל. כל החיים שלו הם סביב המוזיקה. הייתה לו להקה, ברית הג'אז, שהתפרקה בשנות ה־80. עכשיו הוצאנו לאור כמה שירים שהוא הקליט באותה תקופה.
אמא עלתה מקנדה בגיל 24, הגיעה לעין השופט ושם הם הכירו. הם היפים כאלה, פיס אנד לאב. אמא הייתה מורה לאנגלית, ובשנים האחרונות היא מלמדת מיינדפולנס כדי לעזור לאחרים עם החרדות של החיים בעוטף. היא מורה ליוגה, משוררת, כל בוקר כותבת הייקו ומפרסמת בפייסבוק. האחרון היה ב־7 באוקטובר. החלום שלה תמיד היה לעזור דרך יצירה עם בובות. באוקטובר היא הייתה אמורה להתחיל לעבוד בזה בשער הנגב.
הם גידלו אותנו, ארבעה אחים, בניר עוז. אבא עשה הסבה לבישול ועבד כשף במלון דן, ואז קיבל הצעה להיות השף בחדר האוכל בניר עוז. ב־7 באוקטובר, כמו בכל בוקר, הם עשו הליכה. ב־6:50 אמא כתבה שהם שוכבים בשדות ורואים מלא רקטות. אמרנו להם לכתוב כשיגיעו הביתה, ובינתיים דיברנו עם חברות מהקיבוץ שסיפרו שהקיבוץ מלא במחבלים, ששורפים אותם. אחרי חצי שעה הם עדיין לא כתבו שהם בבית, והפסיקו לקבל הודעות.
לא ידענו כלום עד יום אחרי, כשהבנו שאמא התקשרה ב־7:05 לחבר קיבוץ שהוא חובש מתנדב במד"א וסיפרה ששניהם נורו, אבא בראש. הוא ניסה לשלוח אליהם אמבולנס, אבל המחבלים ירו בגלגלים ושרפו את האמבולנס. אחרי תשעה ימים הודיעו לנו שהם חטופים. קיבלנו איזו ידיעה שראו את הגופה של אבא על טנדר לכיוון עזה, אבל מבחינת המדינה לא קבעו מוות ודאי כי אין מספיק ממצאים. אמא שלנו היא האישה האחרונה שנשארה בשבי ועומדת בקריטריונים, ויש לה גם אזרחות קנדית.
הפקירו את ההורים שלנו 20 שנה בעוטף, הפקירו אותם ב־7 באוקטובר, וממשיכים להפקיר אותם עכשיו. הם קורבנות הממשלה. מדינת ישראל חייבת להחזיר אותם כי בלי החזרה שלהם אין לנו זכות קיום. ויש להם שבעה נכדים שמחכים לחבק אותם.
משפחות חטופים ונעדרים המעוניינות להשתתף בפרויקט: yediot.oct@gmail.com
