עדנה ואני התחלנו ללמוד יחד תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, והפכנו די מהר לחברות הכי טובות. התחתנו, התגרשנו, גידלנו ילדים, אהבנו זו את זו, ומעל לכל אהבנו לעשות תיאטרון ולדבר על תיאטרון.
אני לא חושבת שיכולתי לקרוא לעצמי שחקנית אם עדנה לא הייתה המנוע והמנטורית, שדחפה אותי לשחק ויצרה מחזות בלתי נשכחים שבמרכזם עמדו נשים. היא תמיד אמרה לי: "את ההשראה שלי". ולא שהיא הייתה צריכה השראה; ממש לא. במקצוע כל כך הפכפך ולא יציב, שיש בו הרבה ספקות ותהיות – האם אני בכלל טוב? מה יגידו עליי? מה יכתבו? – כשאחרים לא האמינו בי מספיק עדנה תמיד הייתה שם, עם אמונה טוטאלית בי. היא תמיד הייתה צוק איתן, מאמינה שאני השחקנית שלה.
שיחקתי ב"וינה על הים" שלה, ב"סיפור משפחתי", "הפושעים החדשים" ו"החדר האחורי" - תפקידים שכשקראתי אותם שיפשפתי עיניים כדי להיווכח שאני לא מדמיינת שמישהו כתב יצירות כל כך יפות.
הקשר החברי העמוק שלנו לא היה רק מקצועי. שנים נסענו מוני, אני והילדים כל סוף שבוע לביתה בנהלל, ועדנה גרה אצלנו כשהיא עבדה בתל־אביב. אני זוכרת בוקר אחד, כשקמתי וראיתי אותה יוצאת מהחדר שלה בעיניים מצועפות, והיא לוחשת לי: "מצאתי את זה. אני יודעת איך לספר את הסיפור".
לחיות איתה ולידה, זאת הייתה הרפתקת החיים. מתנה נדירה. כשחלתה לא הייתה שנייה אחת שהיא נתנה לי אישור לרגשות כמו סנטימנטליות ורחמנות. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל אל נשכח שהיא הייתה גם החברה הכי טובה של ענת גוב, מה שהקל על כל המסע האחרון שלה.
