בצל המלחמה בעזה והלחימה בגבול לבנון רותחת גם גזרת יהודה ושומרון. מאז 7 באוקטובר נרשמו שם למעלה מ־200 הרוגים פלסטינים ו־2,000 עצורים, מתוכם למעלה מ־1,200 פעילי חמאס. כל התנאים הבסיסיים להתלקחות רחבה נמצאים במגמת החרפה: ההסתה וההתארגנויות לביצוע פיגועי טרור, ובהתאם היקף הסיכולים; פעולות פשיעה לאומנית של קיצונים יהודים, לרבות מדיניות מרחיבה של חלוקת נשק פרטי; והיחלשות הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה מסיבות פנימיות וכתוצאה ממדיניות ישראלית מכוונת.
המשך מדיניות הממשלה בהובלת גורמים קיצוניים בממשלה עלולה להוביל להידרדרות ביטחונית חמורה, שתהווה הישג לחמאס ולאיראן, ותפתח לישראל חזית לחימה עצימה נוספת. לישראל אין אינטרס לפתוח חזית ביהודה ושומרון, משום שהדבר יקשה מאוד על מקסום יעדי המלחמה; יהפוך את העימות הצבאי עם חמאס לעימות בין ישראל לפלסטינים; יפגע ביכולת הממשל האמריקאי להמשיך בתמיכתו הקריטית בישראל, בצורת חימושים, הגנה במועצת הביטחון, העברת סיוע בסך 14 מיליארד דולר וגיבוי מול אויבי ישראל, ובראשם איראן; ידרדר את היחסים בין ישראל למדינות ערב שבמחנה השלום ויקטין דרמטית את הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה; ירתק כוחות צה"ל רבים נוספים, ימנע שחרור מילואים והתנעה מחדש של פעילות המשק; ולבסוף, בתרחיש התפרקות הרשות, ישראל עלולה להיות אחראית על חייהם של מיליוני פלסטינים ביהודה ושומרון, כשבמקביל מיטוט שלטון חמאס בעזה, ללא חלופה מקומית, עלול להביא לסיכון דומה שם.
אז איך לייצב את יהודה ושומרון? עוד לפני המלחמה בעזה, האסטרטגיה של ממשלת ישראל הושפעה משתי פרדיגמות שונות. פרדיגמה אחת, "תוכנית ההכרעה" - בהובלת השרים מהימין הקיצוני־משיחי - היא של שליטה צבאית ישראלית ישירה בכל שטחי יהודה ושומרון, כולל בערים. גישה שדגלה בסיפוח נרחב של שטחים, בהרחבה בלתי מרוסנת של ההתנחלויות ובפירוק הרשות הפלסטינית. הפרדיגמה השנייה, "הביטחונית", שלה שותפים שר הביטחון, צה"ל והשב"כ, מבחינה בין שטחים חיוניים, שבהם לישראל אחריות ביטחונית ישירה (שטחי B ו־C) לבין הערים הפלסטיניות וסביבתן (שטחי A) שבהן הרשות ומנגנוניה, אחראים על הביטחון, אולם לישראל אחריות גוברת (ככל שהרשות עושה פחות ישראל עושה יותר). גישה זו רואה בחיזוק הרשות הפלסטינית בעת הזו תרומה חשובה לביטחון וליציבות בשטח, ולמניעת נטל האחריות על ההיבטים האזרחיים על ישראל וצה"ל.
ייצוב יהודה ושומרון לאורך זמן והמשך תמיכת המערב בישראל יתאפשרו רק אם ישראל תפעל על בסיס הפרדיגמה "הביטחונית", ותרסן מהלכים הרסניים שמובילים חסידי פרדיגמת השליטה המלאה.
לישראל חשבון פתוח עם אבו־מאזן - שלא מצא לנכון לגנות את מעשי הזוועה של חמאס ב־7 באוקטובר, ותוקף את ישראל מעל כל במה - ועם הרשות, שמתעקשת להמשיך לשלם קצבאות למשפחות מחבלים הכלואים בישראל (נושא הנתפס כקונצנזוס קדוש בציבוריות הפלסטינית) ולקדם מהלכים משפטיים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. בנוסף, בצל המלחמה בעזה, הרשות מנסה לצבור רלוונטיות כנציגתו הלגיטימית של העם הפלסטיני ולגייס תמיכה אזורית ובינלאומית בקידום פתרון מדיני כולל לבעיה הפלסטינית. עם זאת, אין זה אינטרס ישראלי לפעול לערעור אבו־מאזן והרשות בעת הזו. התפוררות הרשות תשאב את כוחות צה"ל לוואקום ביהודה ושומרון, כשהאחריות בתחום הביטחוני והאזרחי תיפול על כתפי ישראל ועל כתפי משלמי המסים ומשרתי המילואים. שותפותיה של ישראל, ובראשן ארצות־הברית, יתקשו להמשיך לתמוך בה אם תוריד מסדר היום באופן רשמי את השאיפה להסדר מדיני עם הפלסטינים.
בשורה התחתונה, על ישראל להיות יותר חכמה מצודקת - ולסגור בעתיד את החשבון עם אבו־מאזן על התנהלותו במהלך המלחמה, אך לא לעשות זאת כעת כדי לא לפגוע בהשגת יעדיה. על ישראל לדרוש שהרשות תשלים רפורמות לצמצום השחיתות, חיזוק המשילות ומנגנוני הביטחון, קידום פתרון שיפסיק את תשלומיה לקצבאות למחבלים ורוצחים וניקוי תוכנית החינוך שלה מתוכני הסתה נגד ישראל. רק לאחר שהיא תוכיח את יכולתה להשלים מהלכים אלו, ניתן יהיה לדבר על שיתוף הרשות בעיצוב ויישום פתרון אחר לעזה.
אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד Mind Israel
