בסופו של דבר הן הסכימו, "למרות שבדרך כלל אנחנו מתראיינות רק למי שמכיר את המחזות שלנו בעל פה כולל הערות בימוי", אמרה עדנה. הן הסכימו משני טעמים. ענת אמרה שההצעה להתראיין בפורמט של קומיקס מפתה אותה, כי זה אומר שהן לא יצטרכו לשהות יום שלם באיזה סטודיו לצילום בדרום תל־אביב, קומה רביעית בלי מעלית, שם יעבירו אותן את גיהינום האיפור, השיער ומלבישה שתשדל אותן ללבוש ז'קט מזארה. "עדנה תנחר בבוז ולא תלבש כמובן, אבל אני, שלא יהיה לי נעים מבחורה שמרוויחה גרוש וחצי וצריכה להצדיק את עצמה, אלבש גם פייטים". איכשהו זה פתח לעדנה את הצ'אקרה והיא נזכרה בעוד פרט מעולם הקומיקס שיכול לעבוד לטובתן: "רגע, רגע, קומיקס זה בעצם המון עבודה לך ומעט עבודה לנו, נכון?". אישרתי שאכן.
הקומיקס המצורף, פרי אחת ההסכמות הכי לא מחמיאות שקיבלתי, הוא מלפני 11 שנה. חודשיים אחרי שפורסם, נפטרה ענת. אתמול נפטרה עדנה. לאורך השנים ובזכותה של חברה משותפת, שמרתי על קשר כלשהו עם עדנה. אין לי סיפורי "המנוחה ואני". היינו חברות יד 2. הפגישות המעטות שלנו התרחשו תמיד במרפסת הירוקה של עדנה, בדירתה היפה - יפה כשל אדריכלית יפנית מהודקת וחכמה - כשהמשותפת הגיעה ללון אצלה וכשלעדנה הייתה סבלנות גם אליי. את הערבים האלה לעולם לא אשכח, למרות ששכחתי את כולם. כלומר את תוכנם, לא את תחושת הזוהר ואת עומק הצחוק (ייתכן שבהשפעת התקרובת שלא כללה רק מזון).
לפני שלושה שבועות ביקשתי מהמשותפת רשות להצטרף אליה כשהיא מבקרת את עדנה. עדנה הייתה חלשה וכמעט לא דיברה. משנפרד ממנה אחד החברים שהקיפו את מיטתה ופנה ללכת, הוא אחז את ידה ואמר: "בשורות טובות". ועדנה חייכה אליו ולחשה: "זה קצת יהיר מצידך לומר דבר כזה, לא?"
אם יש שילוש קדוש, הריהו מגולם כולו במשפט הזה, באישה הזו וביצירה הגדולה והענפה שהורישה לנו: פיכחון. אומץ. הומור.
