"מה שאפשר" לא נשמעת רק כמו כותרת ראויה לתוכנית אירוח בזמן מלחמה אלא כמו תיאור מדויק להכאיב למצבה של רשת: פעם חלק מאימפריית ערוץ 2, אחר כך הערוץ השני הכי נצפה וכיום אוסף מקושקש של תכנים, דמויות וכיוונים, שביחד מרכיבים את גרסת הטלוויזיה של פרנקנשטיין. ואכן, שלשום הודיעו בחברה על פרידה מעוד מנכ"ל, יורם אלטמן, השלישי בתוך ארבע שנים בלבד שעוזב. עוד טלטלה בצמרת – גם מנכ"לי חברת החדשות לא יוצאים משם לפנסיה - בתקופה של חוסר ודאות טוטאלי מעידה ששום דבר טוב (או סתם ניהול תקין) לא מאיים על ערוץ 13.
מן הסתם גם גורי אלפי לא יהיה זה שיוציא את רשת מהבוץ, והתוכנית שלו היא בסך הכל חלק מהמאמץ הכללי של המסך למצוא את הידיים והרגליים בתוך הסבך הנורא של מלחמה שסופה לא נראה באופק. אלפי, עם הניסיון הרב בכלל ובהובלת טוק שואו בפרט ("היום בלילה" בקשת), הוא ליהוק הגיוני ואפילו מתבקש בחיפוש אחר האיזון העדין בין אקטואליה הארד קור למוצר עם גוון יותר בידורי אך ללא תחושת זילות ו/או ניתוק, בטח לא ביום שבו נודע על מותם של שבעה לוחמים. כבר בפרומו הוא התמודד עם הדואליות באמצעות כלי נשק מאוד אפקטיבי שלו ולא ממש נפוץ במחוזותינו: מודעות עצמית.
לכן לא מפתיע שאלפי פתח עם מונולוג שמנסה להסביר שמותר לספר בדיחות ועדיין לזכור מה חשוב ומה לא חשוב, ובאיזה צד של המשוואה אלפי והתוכנית הזאת נמצאים. הפאנץ' האחרון ("התוכנית הזאת היא קצת כמו המלחמה הזאת: לא ברור כמה זמן היא תימשך, המציאו את השם שלה בחמש דקות ומוביל אותה אדם שאיבד קשר עם המציאות") היה הדבר הכי קרוב לסאטירה שנשמע בערוץ 13 מאז שליאור שליין היה נסבל.
הערך המוסף של אלפי התבטא גם באייטם מסוג "גבורה", שלא ברור אם אכן צריך אותו גם בעשר בלילה אך הוא לפחות הלך למחוזות מעט שונים. גם השיחה עם דב נבון ונועה קולר הייתה בלגן מהסוג הסביר (ותזכורת שאין לרשת טאלנטים מתאימים וצריך לשאול את כוכבי "קופה ראשית" מהתאגיד). עם מערכון של רד אורבך והופעה של טיפקס ניתן לסכם את "מה שאפשר", ובכן, כמה שאפשר, אבל בקטע טוב. השאלה היא מי תשבש את הפוטנציאל קודם: המלחמה (כי זה האופי שלה) או רשת (כנ"ל).
בקטנה: בתקופה שבה הכל מוזר, הפוך ומטופש בו זמנית, לא פלא שמתפתח פולחן אישיות סביב אילון לוי, דובר מערך ההסברה לתקשורת הזרה. הוא מצדו לא בדיוק מתאמץ כדי לדחות את החיזור, שכנראה נובע מהכמיהה לייצוגיות ראויה מול כל מיני בורים מה־ BBC וכמובן הצורך למלא הרבה מאוד שעות שידור. ומכיוון שמדד התעופה העצמית שם מאיים לרסק את השמיים, כדאי להזכיר שאלמלא אותה שאלה מטופשת שהופנתה ללוי ב"סקיי ניוז", הוא היה פחות "הכוכב שלנו בהסברה" ויותר "הפסאודו־קומיקאי שחשב שזה מצחיק להגיד ש"הנאום של נסראללה היה כל כך משעמם, שאני לא יודע אם כותב הנאומים שלו לא נהרג מפעולת צה"ל". מצד שני, אם האיש מצליח לשבת באותו חלל עם ארז טל ואברי גלעד ועדיין להיראות יותר זחוח משניהם ביחד, כנראה שקשת מצאה את הטאלנט הבא שלה.
