על האנטישמיות בארצות־הברית ונשיאות האוניברסיטאות. מופע האימים של שלוש נשיאות האוניברסיטאיות היוקרתיות, הרווארד, פנסילבניה ו־M.I.T (שנשיאתה יהודייה), וכישלונן לומר בפשטות מוסרית בשימוע בקונגרס בוושינגטון שקריאה לג'נוסייד נגד יהודים מנוגדת לתקנון האוניברסיטה - היה אירוע מזעזע. בעצת עורכי דין, ככל הנראה מחשש ה"פרוגרסיביים" באקדמיה, התפתלו וענו כי הנושא "תלוי הקשר". היש בעולם הקשר, ולוא גם הרחוק ביותר, שבו קריאה לג'נוסייד תקבל הכשר? כשצפיתי בשידור מן הקונגרס שאלתי את עצמי אם הנשיאות הנכבדות - אחת מהן כבר נאלצה להתפטר בעקבות המחאה על דבריה - יודעות ג'נוסייד מהו. טון דבריהן השמיע, דומני, "הבנת" התייחסות מאולצת להתאנות ליחיד. אך ג'נוסייד הוא השמדת עם, והקריאה להיאבק בו על ידי אמנה בינלאומית יסודה בשתדלנות סיזיפית של פליט שואה יהודי מפולין, המשפטן רפאל למקין, שטבע את המונח. ב־9 בדצמבר מלאו 75 שנים לקבלתה על ידי האו"ם. התביישתי כישראלי, כיהודי, כמי ששהה בהרווארד ונזדמן לו להרצות באוניברסיטת פנסילבניה. המונח "פרוגרסיבי" סימן פעם התקדמות, קדמה. היום הוא מסתיר מאחורי טענות לקדמה חברתית, עוינות מופקרת לגופים, אישים ומוסדות המהווים, כביכול, ממסד ישן וחזק ועילית שלטת הפוגעת במוחלשים. התוצאה היא התעמרות, למשל, ביהודים, כי הם, כביכול, חלק מהעילית ומן ה"חזקים". דברי הפרופסוריות הללו שופכים שמן על מדורה שהציתו אנטישמים שהרימו ראש, כשונאי ישראל בכל דור, ועושים שימוש במאבק הפלסטיני כפלטפורמה לזיקוק אנטישמיות, לרבות שקר הג’נוסייד מצד ישראל.
על המאבק באנטישמיות. בשכבר הימים, בהיותי מזכיר הממשלה ויו"ר הפורום הבין־משרדי למעקב אחר תופעות האנטישמיות, זיהינו שלוש דרכי מאבק: המדינית־דיפלומטית, בין בדיפלומטיה קלאסית מול ממשלות והן בדיפלומטיה ציבורית; הדרך המשפטית, במקום שהדבר ניתן - מלחמה בבתי משפט בתופעות האנטישמיות; והחינוכית, לטווח ארוך. הרכיב שנצטרף בעשורים האחרונים הוא הרשתות החברתיות, וכאן המאבק צריך להיות הן בתוך הרשתות והן מול העומדים מאחוריהן. הקו המנחה צריך להיות: "אנחנו, היהודים וישראל, איננו שק חבטות של איש - והקם לחבטך השכם לחבטו". האנטישמיות, גם אם נבצר לשרשה כליל, מוכרחה להישאר בביב. מי שנושא את דגלה, יש לדאוג לכך שיתבייש, בשילוב ידיים עם אחינו ביהדות התפוצות. הדבר אינו בשמים, אך הוא מחייב סבלנות והתמדה. גם ליהודים זכויות אדם.
אין סתירה בין מאבק בחמאס לחתירה לשלום. מדינת ישראל הושיטה, בהכרזת העצמאות, "יד שלום ושכנות טובה" לשכנינו. היא הוכיחה זאת במידה רבה בעשיית השלום עם מצרים וירדן. זכורני כיצד התייסר מנחם בגין בנושא יישובי סיני, ולבסוף הכריע, בהתניית הצבעה בכנסת, לעבר פירוקם. גם כיום סבורני כי אין למחוק את תקוות השלום, כדי שגם החייל הלוחם יידע שבירושלים יש גם מי שחושב על ימים טובים יותר. אבל אסור, באותה מידה, לשגות, וכדברי משה דיין בהספד לרועי רוטברג, כי "הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב". כיועץ משפטי לממשלה עמדתי - כנגד עמדות אחרות - על שפיטתו של מנהיג הטרור מרואן ברגותי, שנעצר ב־2002, בבית משפט מחוזי לעיני כולי עלמא. הוא נדון לחמישה מאסרי עולם ו־40 שנה נוספות על חלקו בטרור ורצח. היכול רוצח נתעב להיות שותף אמיתי לשלום? אתיר לעצמי לפקפק.
על הנופלים ועל החטופים. היטב עושה העיתונות בהביאה את סיפוריהם האישיים של חללי צה"ל וחללי 7 באוקטובר האזרחיים, ולהבדיל - סיפורי החטופים; עולם ומלואו, כל אחת ואחד. נגעו לליבי דברי הצוואה של החלל בן זוסמן הי"ד, ממשפחה המוכרת לדורותיה למשפחתנו, בדבר הזכות שראה להגשים את ייעודו: "אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל... אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים". וגדלות רוח היא גם מאבקן של משפחות החטופות והחטופים. מי יכול לומר להן אל תיאבקו; חיי יקיריהן בכף, והמחויבות היא של כולנו כמדינה. נייחל לסיעתא דשמיא, שישראל תדע לפעול לשתי המטרות, עם כל הקושי המובנה בהגשמתן, ולהשיגן.
ועוד מילה: קראתי בדמע את מוסף "גיבורים 2023" של "ידיעות אחרונות". נתמלאתי גאווה ותקווה.
פרופ' אליקים רובינשטיין מלמד מדיניות ציבורית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
