המדריך "איך לקבל ילדים פדויי שבי" נכתב על ידי העובדות הסוציאליות של בית החולים שניידר תוך כדי תנועה, בשבועות שקדמו לפעימה הראשונה. "באנו אל הלא־נודע", אומרת יפעת עזר כהן, 20 שנה במחלקה האונקולוגית, שגם מלמדת במכון אדלר ובבר־אילן. "כבר ב־7 באוקטובר התחלתי להכין את עצמי ליום שבו השבויים יחזרו הביתה, וגיליתי שאין בעולם שום גוף ידע שמתייחס למציאות כה הזויה. שאבנו חומר מעולמות של אלימות וטראומה ועשינו אין־ספור סימולציות כמו מה אומרים לילדה ששואלת על אחד מהוריה מפני שהיא לא יודעת שהוא נרצח".
"התחלנו מאפס", מספרת מיכל דיין שרעבי, דוקטורנטית בבר־אילן, "אבל אילו הרגשנו שאנחנו עושות היסטוריה לא היינו מסוגלות להירתם למשימה".
1 צפייה בגלריה
yk13714235
yk13714235
(צילום: טל שחר)
כשגם השלישית, דינה מזור יחזקאל, מזדהה כעובדת סוציאלית מהאונקולוגית, אני נעצרת. יש מצב שהועברתן ל"מחלקת השבים" שנפתחה בשניידר מפני שאתן, שיודעות להכין ילדים למותם, תצליחו לתקשר עם ילדים שחוזרים מהגיהינום?
"רוב הילדים שלנו נרפאים", מיכל מוחה בתוקף, "אבל אני מרגישה שכל 23 שנות עבודתי במחלקה האונקולוגית היוו הכנה למפגש עם הילדים שעברו טראומה כל כך קשה".
יפעת מהנהנת. "הניסיון שצברנו מאפשר לנו לשהות במחוזות הקודרים של ייאוש וחרדה".
"אני דווקא לא באה מהאונקולוגית", מפתיעה סיגלית עופר, דוקטורנטית בבר־אילן שעובדת במכון להתפתחות הילד. כשנכנסה לחדר היא אמרה לשתי הילדות: "ברוכות הבאות, אנחנו מאוד שמחות שאתן איתנו".
והמשפט השני היה "מה שלומכן?"
כולן מנידות בראשיהן לשלילה. "זו שאלה טעונה שמזמינה שיח, שאולי הוא עדיין מוקדם", מנמקת סיגלית שאימצה כלל ברזל – לא ליזום שאלות, אלא לחכות לבואן. "התכוננתי לגרוע מכל. לילה, חושך, הילדים היו עייפים, וברגע הראשון היה הלם גדול מאוד. הלם ועצב. זה לא היה 'השיבה הביתה' עם בלונים וריקודים. העיניים שפגשתי לא היו חלולות, אבל עצובות ומבוהלות".
"חששתי מעיניים שיאסרו עליי להיכנס לחדר", מספרת דינה. "בכל זאת, הן נחשפו להמון פרצופים זרים ומבחינתן, גם אני אישה זרה. המנטרה שליוותה אותי היתה 'דו נו הארם'. רק אל תגרמי נזק. תזרמי, תני להן להוביל".
"ואני פגשתי עיניים מאוד בוחנות", מספרת מיכל שטיפלה בשתי אחיות. "הגדולה שבהן כל הזמן בדקה מי יוצא ומי נכנס. היא גם הייתה זו שהעלתה את השאלות על בת המשפחה שבלטה בחסרונה. נרצחה. אמא שלהן ישבה איתי לפני שובן, ורשמה, מילה במילה, מה ואיך לומר".
"מחלקת השבים". זה שמה של המחלקה החדשה שנחנכה בשניידר, בבניין הזכוכית. קומה מבודדת ברמה של חמישה כוכבים, שבה הועמד חדר פרטי (למשך יומיים) לרשות כל משפחה שהתאחדה. "זו פלנטה אחרת", מתארת דינה, "השטיח, הצעצועים, הבגדים החדשים שבארון. לא ידענו מראש מי מהשבויים יגיע ובאיזה חדר הוא ישהה, אז קנינו הכל, ממוצצים ועד מחשב נייד. הנערה שבה טיפלתי נכנסה לחדר ולרגע קפאה. היא אמרה 'איזה כיף שאני הולכת לישון במיטה ולא על הרצפה'. הרגשתי שרק באותו הרגע היא קלטה שעזה מאחוריה, שהיא באמת חזרה". יפעת: "הילדה שבה טיפלתי אמרה 'אני לא מאמינה שעשו את כל זה בשבילי'".
דינה: "הילדה שבה טיפלתי כבר הייתה במיטה, בפיג'מה, והתלוננה שקר לה. אמא שלה בדיוק יצאה מהחדר, אז שאלתי אותה אם היא מסכימה שאכסה אותה. עטפתי אותה בכרבולית, הנעתי אותה מצד לצד וסיפרתי לה שככה אני עושה לבנות שלי, שקוראות לזה 'סושי' בגלל התנודות. היא בטחה בי ונרדמה כשאני לידה. הרגשתי שקיבלתי זכות גדולה".

מרחב מוגן

"האקט החודרני של החטיפה נטל מהאנשים את היכולת לתת אמון, מיכולתה של המדינה לשמור על אזרחיה ועד ליכולתם של ההורים לשמור על ילדיהם", מציינת יפעת. "לכן המשימה שלנו הייתה לייצר מרחב מוגן ובטוח עבור השבים".
"מחלקת החטופים" זה שם הרבה יותר אטרקטיבי.
"נכון", אומרת סיגלית, "אבל במקרה הזה יש חשיבות לטרמינולוגיה. הם נחטפו בניגוד לרצונם, הם היו פסיביים, ושיערנו שנצטרך לעזור לכל אחד מהם, בהתאם לגילו, להפוך לאקטיבי, להחזיר לידיו את השליטה בחייו".
הלילות, הן מעידות, היו מאתגרים. החושך הציף את הביעותים. האחיות דיווחו על צעקות "המחבלים הגיעו" שגלשו למסדרון.
"בלילות הן ישנו עם ההורים שקיבלו מאיתנו הנחיות מדויקות", מספרת יפעת, "איך להחזיק אותם, להגיד 'אנחנו כאן, אנחנו בישראל, אנחנו במקום בטוח' ולחזור שוב ושוב על שמה הפרטי של הילדה. גם הדרכנו אותם לומר 'מותר לכם לצעוק ולכעוס ולהיות עצובים'".
"האמהות שחזרו מהשבי הן לביאות נדירות", יפעת מבליעה אנחה. "במציאות המשוגעת שנכפתה עליהן הן המציאו את הגלגל. אחת מהן התנצלה, 'אמרתי לילדה ככה וככה, זה בסדר?' לדוגמה, בעזה הילדה שאלה למה אסור לצאת מהחדר ואמה הסבירה לה 'החדר הזה הוא מקום בטוח, למעלה קורים דברים לא טובים'. בעיניי זו גרסה חדשה של 'החיים יפים'".
עד מתי יישאו הילדים האלה את תווית "החטופים"?
"אנשים הם יצורים סתגלנים", אומרת סיגלית. גם יפעת אופטימית. "החיים יותר חזקים מהכל". דינה סומכת על כוחות הריפוי של המעטפת המשפחתית. ואילו מיכל, שבמסגרת הדוקטורט בודקת את ההסתגלות של צעירים שהחלימו מסרטן, מצטטת נער שאמר לה 'המחלה היא שורה ברזומה, היא לא כתם'. יש להם רצון עז לבחור בחיים, ליהנות מהם ולהוכיח שהם לא פחות טובים. לכן אני כל כך מקפידה לקרוא להם 'השבים'. השבי בעזה הוא לא ההגדרה שלך ולא תעודת הזהות שלך. שבת משם למשימת ההתבגרות שלך, אתה אדם שיעבור חיים שלמים ומלאים". *

"דברים שיוצאים מהלב והבטן"

שנים ארוכות של טיפול בילדים במצבי קיצון לימדו אותן להפריד בין העבודה לחיי הבית והמשפחה. זה מאסט. כשדינה חזרה לביתה, בטלטלה רגשית, היא תלתה מנעול על פיה מפני שחששה להפחיד את בנותיה. סיגלית, שמעולם לא נמשכה לעולם הכתיבה, מצאה את עצמה מול הלפטופ. "כתבתי מאמר מקצועי. חשבתי שהוא יהיה קצר, אבל תוך כדי כתיבה גיליתי שיש לי עוד המון מה לספר. בלי שמות ופרטים מזהים, כמובן. אנחנו מכבדים את הפרטיות של השבים". יפעת נשברת ומגלה שגם היא כותבת. "ואצלי זה לא מאמר מקצועי, יש דברים שיוצאים לי מהלב ומהבטן, אבל לא הייתי ממליצה לנטפליקס לבנות עליי. עדיף להם לחפש תסריטאי מקצועי".