את שדה התעופה ממלאים הורים, זוגות ויחידים. אחד חובש כובע צבאי שנראה שעבר היסטוריה ארוכה אצל מי שחבש אותו לפני, לשנייה כיסוי לפלאפון עם דמות חייל, לשלישית ציפורניים צבועות בירוק־צהוב של גולני שמצויר עליהן המספר 13, מספר הגדוד שלו, והבא לובש חולצה עם הפנים של הילד עם זוג כנפי מלאך. כל אחד והמיתוג שלו, הדרך שלו להנציח את הבן שאיננו.
בדיוטי פרי, במטוס ובאוטובוס ללרנקה, השקט בקבוצה עדיין צורם. בנחיתה אנחנו מתעדכנים שהיה פיגוע בכניסה לירושלים, יש הרוגים, והבשורה הזו מכווצת את כולם עוד יותר. אחרי שעתיים של נסיעה אנחנו נכנסים ללב יער, אחד כזה קסום, בסמוך לעיירה קפריסאית קטנה בשם מיליו. הכל ירוק, שקט, ריק כמעט מאדם.
הדלתות של האוטובוס נפתחות, ולמטה מחכה לנו בחור צעיר עם משקפיים, חולצת פרחים של הוואי, ועל ראשו כיפה כחולה. הוא פותח את הידיים ואומר בקול גבוה ועדין: "ברוכים הבאים ליער הסודי. נעים מאוד, אני יוני, הבעלים של המקום. המקום הזה קיים מאות שנים, יש פה חדרים מ־1760, יש נביעת מי גופרית שאנשים באו להירפא בה מכל המזרח התיכון. ידענו שאנחנו מגיעים לפה עם מטרה, אבל עד 7.10 לא ידעתי באמת מה היא. היום, כשאני מקבל את פניכם, המטרה האמיתית התחברה לי סופית".
אנחנו מורידים את המזוודות ובשקט גוררים את עצמנו לחלל הכניסה של היער הסודי. מבנה ענק ועתיק, אור מעומם שמחמם את הלב למרות הקור שבחוץ. לידנו חולפים מספר עובדים, חלק ישראלים, חלק מקומיים, כולם מתרגשים לנוכח הקבוצה שהגיעה, עיניהם נוצצות. אנחנו לוקחים מרק ומתיישבים במרפסת ליד הבריכה. ההורים השכולים מתיישבים במקומות של הצעירים שורדי מסיבת הנובה שהיו פה חמישה ימים במהלך השבוע. הם כבר אחרי המסע המרגש, אנחנו בתחילתו.
7 צפייה בגלריה
הוריהם של עמית צור ואיתי מאור ז"ל. "כשבעבודה מישהו צוחק, זה מכווץ אותי. אבל פה כשמישהו צוחק, זה נותן תקווה"
(צילום: ניר דוידסון)
"לא בוכה לפי הזמנה"
בחדר בקומה השנייה שצופה על היער, מתיישבים במעגל 23 זרים שקשורים זה לזה בחוטים בלתי נראים: הורים ואחים שכולים של 12 חללים, כולם מ־7.10, כולם מגדודי 13 ו־51 של גולני – הגדודים שהחזיקו את קו גזרת רצועת עזה ביום של מתקפת הפתע של חמאס ואיבדו 41 לוחמים באותה שבת שחורה.
"המטרה של המסע הזה הוא בעיקר להיות עם מי שדומה לנו", מסבירה למשתתפים ד"ר שלומית ברסלר, פסיכותרפיסטית מומחית במצבי טראומה. "מהניסיון שלי, של שנים ארוכות לצד אנשים שחוו את מה שאתם חווים, אפשר להגיד שהמשפט 'זר לא יבין' לא תופס פה. באבל כמו שלכם יש צורך להיות ליד אנשים שמבינים מה שאני עברתי, וזו אחת הסיבות שכונסתם כקבוצה. שתשמרו על קשר אחר כך, שתצרו קבוצה משלכם בשגרה".
היא מבקשת להתחיל בהיכרות. הרוב עדיין מכונסים בעצמם, מתקשים למצוא את המילים. "אני דורית, אמא של איתי רון מגדוד 13, מנס־ציונה". "אני ליהי, אמא של יעד בן יעקב מ־13. גרים בפתח־תקווה", "דוד טהר, אבא של אדיר, מירושלים", "הילה מידאני, אמא של סהר, גדוד 13 זאבי הדממה, אנחנו מקריית עקרון". "איציק פיטוסי, אבא של ישי, פלחו"ד 13. גרים בטלמון ליד מודיעין, וזו אמא שלו ענבל". "אני דורית, אמא של איתמר בן יהודה מגדוד 13 גם, גרים ברחובות". "אייל, אבא של עמית צור, מגדוד 51, פה עם ליאורה, אמא של עמית, אנחנו מאליכין". "סמדר מראש־העין, אמא של איתי מאור מ־51, האבא אילן". "נאווה פרץ אמא של רז מגדוד 51, והאבא רוני, אנחנו מעפולה". "דוד לזימי, אבא של דור מגדוד 13, גרים בכפר תבור. ושרונה אמא של דור". "ארנון רז מעין המפרץ, אבא של עידן מגדוד 13 טורפי הלילה. אתי היא אמא של עידן". "אסנת וולף אמא של עומר, גדוד 51, מקיבוץ גבעת חיים מאוחד, וזה ארנון האבא".
שלומית מקריאה את השיר "יָד עַל הַגַּב":
כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב?
כַּמָּה מֻפְתָע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת?
כַּמָּה מֻפְתָע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב
כְּשֶׁמּוּנָח עַל גַּבּוֹ גַּב
וְעַל גַּבֵּי הַגַּב מוּנַחַת יָד
וְעַל גַּבֵּי הַיָּד מוּנַחַת רַכּוּת
וְעַל גַּבֵּי הָרַכּוּת מוּנָחוֹת מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת מְאֹד
שלומית: "אני רוצה לשאול אתכם מי שם לכם 'יד על הגב' בתקופה הקשה שאתם עוברים".
דוד טהר מתחיל: "מבחינתי זה החברים שלו, הילדים האלה הכל כך מיוחדים שעד המקרה חשבנו שהם דור הטיקטוק והמחשבים, שמנותקים ומפונקים ובעצם בשבת הזו הבנו שהם ממש לא כאלה".
איציק: "ענבל אשתי שמה לי את היד הראשונה על הגב, ואז הילדים. אנחנו גרים במושב מדהים ומהרגע שהתחלנו לחפש את ישי ועד ההכרזה, ישבנו שבועיים שבעה, לא עזבו אותנו לרגע. דאגו מי ישטוף את הבית כל ערב אחרי שכולם הולכים, דאגו לשלוש ארוחות ביום, כל דבר שקשור בזה".
ארנון וולף: "בהקשר של יד על הגב, אולי חיבוק, אני בן אדם שלא יודע לחבק. מקסימום לחיצת יד. ובשבעה – שכמו שדוד אמר, הייתה שבועיים, בגלל כל ההתנהלות – למדתי להתמסר לחיבוק ולמדתי לקבל מזה כוח".
ליהי: "הרגשתי שאני מקבלת הרבה ידיים על הגב. במקום עבודה, חברים של יעד, מהשכונה ומהצבא. משפחה שמקיפה. כולם הגיעו. נכון שבהתחלה יותר וככל שעובר הזמן זה פוחת, אבל תמיד יש לי ידיים על הגב שלא עזבו".
אתי: "בהתחלה, כשנודע לנו שעידן נפל, את הכוח הכי גדול קיבלתי מבעלי. הרגשתי שאני יכולה להתפרק ושיש מי שיחזיק אותי. והילדים שלנו. אנחנו גרים בקיבוץ וזו חברה שעוטפת. חמש דקות אחרי שהודיעו לנו, קצין העיר רק יצא, כבר היה מחוץ לבית אוהל למנחמים. עידן שלנו אוהד הפועל, תל־אביב כמובן, ויש לנו שתי משפחות חזקות שגילנו עכשיו – משפחת גולני ומשפחת הפועל שהשיר שלה 'לעולם לא תצעדי לבד'. הלוויה הייתה אדומה, הגיעו מעל אלפיים איש כולם באדום, אוהדים שאנחנו לא מכירים. ואני מתחברת למה שדוד אמר, על הצעירים האלה שפתאום אתה מרגיש את הלב והעוצמה שלהם, הרגישות בלי מילים.
7 צפייה בגלריה
איציק וענבל. "כשענבל אומרת שהיא עוברת פה את הימים בלי כדורים, זה בשבילי וואו"
(צילום: ניר דוידסון)
"כשאתה משפחה שכולה יש הרבה אנשים שלא יודעים איך להתקרב אליך. הרגשתי שאנשים חוצים את הכביש כי לא נעים להם. אז העלתי פוסט בקיבוץ שלי, וכתבתי שאני מבקשת שלא ירחמו עלינו, שיסתכלו לנו בעיניים ויעזרו לנו לעבור את התקופה הזו עם חיבוק. מותר פה הומור שחור, כן? זה יצא שלאיפה שאנחנו לא הולכים מחבקים אותנו. ובעלי לא מחבק. את רואה אותו הולך ומחבק את כולם. וזה קורע. אמר, 'אולי תכתבי משהו אחר, אני לא מפסיק לקבל חיבוקים', אבל הוא למד. חשוב לעזור לצד השני לקבל אותנו, יש אנשים שלא יודעים מה להגיד באים וישר מתייפחים ואת כבר עברת את השלב הזה. מכירים את זה כן?"
ליהי: "את מרגישה מובכת שאת לא בוכה. אבל די, אני לא בוכה לפי הזמנה".
אסנת: "בהלוויה, בהספד, בעלי ביקש שיתנהלו איתנו רגיל. זה בסדר לצחוק לבכות וגם לא לעשות כלום. וזה נתן לגיטימציה לאנשים להרגיש נוחות. את היד על הגב קיבלתי מארנון ומהבנות מהמשפחה. אבל אני כל הזמן חושבת שהיד המשמעותית זה היד שלי, שאני שמה אותה על הגב. בכל יום מה שהיה לך על אוטומט נהיה יותר קשה, אתה בוחר לקום בבוקר, לתפקד, כל הדברים האלה שפתאום הם לא טריוויאליים. האמירה הזו של לדעת שיש לי את הכוחות, ושאני חייבת למצוא אותם".
סמדר: "אני חבקנית, כבר נתפס לי הצוואר שעד לא יכולתי לזוז בשבעה, כי אני קטנה ומרימה את הראש למעלה כדי לחבק. אבל יש דבר שפחות אהבתי – שמביאים לנו כל הזמן אוכל. רציתי לבד, רציתי לבשל בשבת. לחזור לעצמי. עם כל הקושי לעמוד על הרגליים, שתהיה לי סיבה לקום להכין שבת לשאר הילדים בבית. רציתי לחזור לשגרה. אני הולכת לחדר כושר ואנשים שמים לי יד על הגב, אבל די. לפעמים היד על הגב כבדה. אני רוצה שיסתכלו ויתייחסו אליי רגיל כמו כולם".
קולו של הסמג"ד ההרוג
הקבוצה יוצאת מהחדר, המקום מתרוקן ממחשבות וקולות, ורוני, אבא של רז, נשאר יושב על הכיסא, צופה עם נאווה אשתו בסרטונים. "אני עושה דברים מטורפים כדי להבין ולחקור מה קרה לילד שלי", הוא אומר. "חוקרים סיפרו לי דברים שאני ידעתי לפני וכפול מהם, סיפרתי להם דברים והם היו בשוק. אמרתי להם – מהיום שזה קרה הגיעו עדויות על זה שהילד נלחם בתוך מיגונית, שמתוך עשרות חיילים נשארו עשרה.
"התעשתי על עצמי מהכאב והתחלתי לחקור מה היה. אתמול עשיתי ערב בבא"ח נחל לגדוד שלו שיצא מעזה, מאות לוחמים. וכל פעם אני שומע עוד סיפור ועוד סיפור, אוסף פרטים. הסמג"ד לשעבר של 13, סלמאן חבקה ז"ל, לפני שהוא נהרג בעצמו בתוך עזה, התקשר אליי וסיפר לי על הבן שלי, שהיה סמ"פ שלו". הוא פותח את הטלפון ומשמיע את ההקלטה, מהמכשיר בוקע קולו של המפקד שנפל: "אני מתחייב שכשאני אסיים הכל, אבוא לפגוש אתכם, אהיה לידכם. רז בשבילי היה משהו מיוחד, אהבה גדולה. הוא היה חלק ממני, שותף לדרך, ואנחנו חיים בזכותו. כל מה שאני עושה אני עושה למענו ולמען עם ישראל ואני אוהב אתכם מאוד. תהיו חזקים".
7 צפייה בגלריה
סמדר ואילן עם סופר הסת"ם שכתב את שמות החללים. "המשפט 'זר לא יבין' לא תופס פה"
(צילום: ניר דוידסון)
למחרת, אחרי מדיטציה בחלל הוולנס וטיול ביער, המשפחות יוצאות למסע ג'יפים בכפר. הנהגים המקומיים מצוידים בכובעים עם מגן דוד, ההורים מצוידים בדגלי גולני, ועל כל פסגת הר שהם מגיעים אליו הם מצטלמים ומנופפים בדגל שהם כל כך מתגאים בו.
אני מצטרפת ליוני כהנא, מייסד "היער הסודי". בן 36, חב"דניק, אב לשישה, איש עסקים ממולח. הוא לוקח אותי לסיבוב בג'יפ שלו, שם שיר טראנס עם המילים, "ברוך השם ברוך השם היי היי היי היי היי" ונכנס למעמקי היער שהפך להיות מטרת החיים שלו. גדל בבית חב"דניקי, ו"כבר בגיל עשר עשיתי פעילויות לילדים, קייטנות. בער בי לעשות, ליזום". לפני שש שנים הגיע לקפריסין ופתח רשת בתי מלון שמנגישה תיירות כשרה.
ואיך הגעת למקום הזה של שאנטי ושיחות ריפוי?
"עשיתי ברוך השם כסף אבל עדיין הרגשתי ריקנות. הרגשתי שאני נמצא ברובד מאוד שטחי של החיים. חיפשתי את ה'נקסט לבל' בחיים שלי. ואז אלוהים עשה איתי חסד והביא לי את הקורונה. אז התחלתי לבנות את התוכנית של היער הסודי. את הכפר הכרתי במקרה ב־2018 והתאהבתי מיד במקום. משהו באנרגיה פה, בתדר, משנה אותי. משהו שאין אותו בשום מקום בעולם. אחרי שנה של פעילות והצלחה היינו מלאים חצי שנה קדימה. ב־7 באוקטובר קיבלנו גל של ביטולים מטורפים מהארץ. כל מה שבנינו בשנה, מיתוג ושיווק, הכל נשרף. הפסדתי מיליון דולר.
7 צפייה בגלריה
מימין: כהנא, בעלי "היער הסודי". "מצאתי ייעוד". בשמאל: טהר עטוף בדגל. "פירות העץ של גולני זה הילדים שלנו"
(צילומים: ניר דוידסון)
"ואז קראתי ראיון עם אחד מניצולי נובה שסיפר שהוא לא ישן ולא אוכל טוב, והוא בבית תחת אזעקות וכל זה מגביר את הסטרס והחרדה ואמרתי שבשלב ראשון אני רוצה להוציא את החבר'ה של נובה מתוך המלחמה ולחזק אותם. פירסמנו פוסט בפייסבוק שאנחנו מזמינים אותם, חשבנו לנסות את זה שבועיים, 50 איש, לא ידענו מה ואיך, אבל יצאנו לדרך. עד היום נרשמו 1,953 אנשים לפעילות.
"בינתיים חזרו האורחים האירופאים והאנגלים ואפילו ישראלים שאת רואה פה, שבאים עצמאית. אבל אחרי שראינו את תהליך הריפוי, שזה עושה טוב כל כך, החלטנו לדייק מחדש את הייעוד שלנו ולהפעיל במקביל תוכנית אמצע שבוע לניצולי נובה (בתמיכה כלכלית של ארגון IsraAID) ובסוף שבוע תוכנית מיוחדת להורים השכולים. כל הורה שאיבד ילד מ־7 באוקטובר מוזמן ללא עלות, בשיתוף פעולה ותמיכה של עמותת 'משפחה אחת', עמותה מדהימה שתומכת 20 שנה בנפגעי טרור. ההורים פה כדי להתחיל מסע של בחירה בחיים וקבלת כלים ראשוניים להתמודד עם הדבר הקשה ביותר שיכול להיות לאדם בחייו".
שלב־שלב על הסולם
הקבוצה מתכנסת בסדנת הכתיבה. אתי מקריאה שיר שכתבה: "געגוע: געגוע לחיבוק, לריח, לחיוך הביישני, לדלת שנפתחת, להחלפת המצעים, לצחצוח החדר וסידור הבגדים. געגוע למפגש בתחנת הרכבת, לנשיקה על העורף, לנשיקה שמתגנבת על הלחי, לליטוף השיער בחרדת קודש שאף שערה לא תזוז. געגוע ליום שלפני. געגוע לחבל הטבור לפני שנותקנו, לרגע ההוא שהיינו הכי קרוב שאפשר. גם היום אתה קרוב, קרוב אחר, קרוב ברוח. עוד יש בינינו לב שפועם, פועם מנגינה אחרת".
הבא שמקריא הוא איציק שמבקש סליחה מבנו ישי: "סליחה שבילדותך לא הספקתי להיות איתך יותר, לשמוע אותך בכל מה שרצית לספר. סליחה שלא איפשרתי יותר. סליחה שלא פיניתי מספיק זמן במיוחד שלך ושלי. לתת לך ביטחון שלא תפחד לומר 'אוהב אותך', תדע שתמיד אני אוהב אותך ואקבל אותך בדרכך. סליחה שאולי בבית הייתי קשה ולא מתפשר, שהגבתי ודרשתי, כי האמנתי שזו הדרך כי כך חונכתי. אני אוהב אותך כי תמיד עשית טוב לכולם, כי ככה היית ישי, אוהב אדם באשר הוא. מעולם לא פגעת, ראית את הטוב בכל אחד. עיניך הכחולות והחיוך שלך כבש כל אחד, ולנו יש צוואה תמיד לחייך ולהיות עם כל אחד באשר הוא, אוהב ומתגעגע אבא".
שבת בצהריים, ואנחנו צועדים ליער עם הפסיכולוגית רותם כהני, לסדנת מיינדפולנס: תרגול מנטלי להתמודדויות פיזיות ופסיכולוגיות. ההורים עומדים במעגל, ורותם מבקשת "לנשום טוב, ולהזיז את הידיים אחורה וקדימה בכל נשיפה", מה שמוריד את המבוכה אצל ההורים שמעולם לא עשו דמיון מודרך בחייהם. השקט מטורף, לא שומעים כלום חוץ מרעשי חיות ורשרוש עלים, לצד טיפה שיעולים וגירודים של חברי הקבוצה – בכל זאת, נשימות בעיניים עצומות זה לא דבר שהם עושים בכל יום.
מתחלקים לזוגות, כל אחד מבני הזוג מוביל בתורו את השני, שעיניו עצומות, לנקודה מעניינת ביער. דוד טהר, איש קשוח שמתחבר באורח פלא לכל מעגל שיח וכל פעילות היפית שמציעים לו, מוביל אותי אל מול עץ של תפוזים ואומר לי לפתוח את העיניים: "זה העץ של גולני", הוא נכנס למטפורה. "והפירות, זה הילדים שלנו. בלי הפירות לעץ אין שום ערך". אנחנו ממשיכים ודוד עוצר ליד סולם. "תפתחי את העיניים, את רואה כמה קומות יש לסולם? זו הדרך שאני צריך לעבור, ועובר כל יום. אי־אפשר להגיע לפסגה בלי לטפס שלב־שלב, לעבור עוד קושי ועוד קושי, עד שאולי אגיע לבן שלי שנמצא בשמיים".
אנחנו חוזרים מהמדיטציה ביער, אחרי שהלכנו גם קצת יחפים, למעגל שיח בשם "תפילות". ההורים הולכים בין משפטים משירים שמונחים על הרצפה, כל אחד אמור לבחור משפט שיהפוך לחלק מהתפילה האישית שלו. הקבוצה כבר הרבה יותר מגובשת, יש להם בדיחות משותפות, אחווה שנראית רבת־שנים, למרות שהם מכירים יומיים.
סמדר בוחרת את המשפט "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". "למרות כל מה שקרה לנו, זו התחושה שלי לגבי התקופה הזו", היא אומרת. ליהי: "אני מזדהה עם מה שאת אומרת כי אחרי שכל האסון הקולוסלי קרה, אסון פרטי שלנו ושל כולם בכלל, מאוד כעסתי, אני עדיין כועסת, אבל אני מרגישה שלמרות הכל אין לי ארץ אחרת, אין לי, ופה אני מרגישה הכי שייכת". סמדר: "אני חושבת שאם היו שואלים את הבן שלי זה מה שהוא היה אומר. רצה הכי קרבי. רצה להגן על המולדת. בגיל 18 הוא יצא מהארץ ואמר שזה לא יקרה יותר. הוא רוצה להיות רק בישראל, ושיחררתי אותו מנסיעות משפחתיות".
ליהי: "לי קרצה השורה 'כי יש דממה בתוך הסערות'. אני מרגישה שהכל סוער, האדמה בוערת מתחת לרגליים שלי, אנחנו מנסים להתייחד עם היקירים שלנו, למצוא דממה, אבל הכל עדיין סוער". סמדר: "אני מרגישה רק סערה, לא מרגישה בכלל דממה, אולי בגלל שיש לי ילדים מאוד צעירים ואני צריכה להתעסק בהם". ליהי: "אצלי כולם יותר גדולים מיעד. הם עדיין משגעים אותי ומסיחים את דעתי, ועם זאת ולמרות הכל, יש לי זמנים שאני מתייחדת עם עצמי".
שאר ההורים גם בחרו שורות משירים שהמובילים ביניהם היו: "יום אחד אולי", "יש לי ציפור קטנה בלב", "את תצחקי פתאום". המנחה מבקשת שינסחו לעצמם תפילה לעתיד. אסנת: "מעבר לאובדן העצום שכולנו חווים, פתאום גם אתה נבדל מכל מי שסובב אותך. אתה לא אותו דבר אבל החיים ממשיכים. הדיסוננס של איפה שאתה נמצא לבין כל העולם. אני מגיעה למשרד ופתאום שומעת מהמסדרון מישהו צוחק, זה מכווץ אותי, איך הוא צוחק? אבל פה, בקבוצה הזאת, עם מישהו צוחק אין בעיה, להפך, זה כיף לי. נותן תקווה. אני יכולה לומר שבשלושה ימים האלה נכנסו לי זרזיפים של אוויר, העובדה שאתה נמצא בקבוצה של שווים לך מאפשרת נשימה. הייתי רוצה שמה שאני מרגישה פה ארגיש ביום־יום".
אילן: "שנצליח להנציח את הדרך של איתי. אני בטוח שכל אחד ירצה ללכת בדרך שהבנים שלנו רצו להמשיך ולעשות. לכולם היו חלומות למרות שהם צעירים ודברים שהם רצו להגשים, שיהיה לנו את הכוחות להנציח אותם בכל דרך שהיא".
דורית: "שאצליח לחשוב על עצמי. אני כבר עברתי פרידה מבעלי לפני שש וחצי שנים. לא הסכמתי להגיע לקבוצות של אלמנים ואלמנות, לא רציתי שיקטלגו אותי. גם בתעודת זהות שלי אני רשומה נשואה. גם שהילדים חזרו לבית ספר ביקשתי שלא יהיה להם פריבילגיה, לא רציתי שמבחוץ יסתכלו עליהם כמסכנים ויתרחקו מהם. וגם היום נורא קשה לי עם הקבוצה הזו שפה. יכול להיות כי אני מסרבת לקבל את זה שאיתי לא פה".
איציק: "התפילה שלי היא להצליח לבכות. פחות הצלחתי לבכות עד עכשיו. הייתה את השבעה, עם המון־המון אנשים, זה לא רק אתה והוא, וצריך להיות חזק בשביל שאר בני המשפחה, להראות חוסן. אחר כך, במקום לנסוע לעבודה מצאתי את עצמי נוסע להר הרצל, ככה כל יום לפני שאני הולך לעבודה, להיות הוא ואני".
ענבל: "אצלי הגוף והנפש הם אחד. ברגע שלנפש שלי אין כוחות זה מתבטא בגוף. והבקשה שלי זה שאצליח לשאת את זה. לשאת את הכאב, וגם את היום־יום, את השגרה. את העומס שיש לי. שהנפש שלי תצליח לשאת את הכל יחד ושזה לא ישפיע על הגוף".
אתי: "אני רוצה לבקש מעידן שיבוא אליי בחלום. אני רואה אותו כל הזמן ביום־יום, אבל אני רוצה שיבוא לבקר בחלום. יש המון מסרים שאנחנו מקבלים כל יום בצורה הזויה. אבל אני רוצה לראות אותו. לדמיין שהוא בא אליי ממש, לראות אותו. אתה שומע כל מיני סיפורים שהילדים באו לבקר. ואני כל הזמן שואלת את ארנון אם הוא בא אליו בחלום, אבל הוא לא זוכר את החלומות". דוד טהר: "אם הוא בא אליך, תגידי לו שיגיד גם לבן שלי לבוא אליי".
בחלל שבו התקיימה השיחה הראשונה של המשפחות יושב עכשיו סופר סת"ם שהוטס במיוחד מהארץ לכתיבת ספר תורה שיישאר ביער לזכר החללים של 7.10. הורה־הורה, אב ואם, הם עומדים לצד הסופר ומקריאים את השם של הבן שלהם שנפל, בוכים, גאים, מתרגשים. אחרי המעמד הזה אנחנו יורדים למעגל שיח אחרון בטבע. ד"ר שלומית: "שעושים סגירה, פרידה מחוויה, יש נטייה לדבר בכלליות – היה נפלא, היה מעולה. אנחנו רוצות להזמין אתכם לבחור רגע אחד מכל המסע, שתזכרו אותו".
אתי: "אני מרגישה משהו מאוד חזק בסוף שבוע הזה שפתאום הרגשתי אינטימיות. אינטימיות עם עצמי, עם ארנון בן הזוג שלי. כשאתה בוחר לחיות אתה חייב לעמוד מאחורי המילים האלה, ויש בזה גם אינטימיות. אני לא מעיזה לדבר על זה עם חברות שלי, עם אף אחד, אבל פה משהו בקרח נשבר. הרגשתי שיש מקום בתוך הכאב גם לאינטימיות. במרחב הקסום הזה. אני לוקחת מפה את האינטימיות. ושזה לגיטימי".
דוד לזימי: "אני לא מדבר הרבה, אבל מרגיש שבמעגל של האנשים האלה, בנוסף לשקט המטורף הזה, אני שומע את הרעש בתוך הראש שלי מרוב ששקט פה. וזה משהו שלא הרגשתי קודם מעולם".
איציק: "הרגע הזה שפתאום ענבל אומרת לי שהיא עוברת פה את הימים בלי כדורים. זה בשבילי וואו אחד גדול. גם סדנת הכתיבה. לכתוב שיר לישי היה מאוד חזק".
רוני: "הסתובבתי פה חופשי בראש מורם, בבית אני משפיל ראש כי מזהים אותי כאב שכול. אתמול ישבתי עם נאווה אשתי בג'קוזי, דיברנו, היא הייתה בהלם שאני מצליח לדבר". נאווה: "חודשיים הוא לא דיבר איתי, פתאום אתמול חצי שעה הוא רק דיבר, אמרתי לו, 'רוני, איזה מזל שבאנו. אם אתה ככה, כל שבוע נבוא לפה'".
עוד דפיקה בדלת
השבוע, 13 יום אחרי שחזרו מקפריסין, נחתה על ההורים השכולים של גולני עוד בשורה מרה: החטיבה איבדה עוד שבעה מחייליה, כולל מג"ד 13, תומר גרינברג ז"ל, ביום הקרב הקשה בשג'עייה. לוחם נוסף נפל אתמול. בכך עלה מניין ההרוגים של גולני בחודשיים האחרונים ל־75 חללים, רובם בימיה הראשונים של המלחמה.
"יש לי התכתבות אישית עם תומר המג"ד", אומרת אתי, שבנה עידן היה חייל של סא"ל גרינברג. "התכתבנו ב־24 לנובמבר כשהם יצאו להפסקת אש. באותו יום נסענו ארנון ואני למוצב פגה, כי רצינו לדעת ולראות איפה עידן נפל. עד אז אף אחד לא דיבר איתנו. הפעלנו קשרים, דיברנו עם חיילים אחרים, והחלטנו לנסוע לשם כל המשפחה הגרעינית. כשסיימנו את הסיור במוצב שלחתי לתומר הודעה ושלחתי תמונות. תוך שתי דקות שלח לי תשובה: 'חשוב לי שנדבר'.
"דיברנו שעה, שיחה מאוד טובה. הוא סיפר שקשה לו שהורים כועסים עליו כי הוא תמיד ראה בראש מעיניו את האזרחים והורים לקחו קשה שכביכול הצבא והחיילים נשארו לבד, לא קיבלו עזרה. 'אתי, אני לוקח אחריות על כל מה שהחלטתי', הוא אמר. 'ואם עידן היה פה, הוא היה אומר לך – אמא, קודם כל ילדים ואזרחים ואחרי זה אנחנו'. אמרתי לו שהוא צודק.
"הוא הבטיח לבוא לביקור בפעם הבאה שייצא מעזה, והבטיח שנהיה בקשר אחרי הניצחון. ב־27 בנובמבר הוא שלח לי עוד הודעה לצד תמונה של כל הכלים של הגדוד וכתב לי: 'אנחנו חוזרים חזרה לעזה והרוח של הבן שלך איתנו. נהיה בקשר איך שנצא שוב'. וזהו".
השמועות על מה שקרה התחילו לזרום אליהם כבר בערב. "בעשר בלילה ידענו שתומר איננו. לא ישנתי כל הלילה, הבנתי שיש הרבה נופלים של גולני ולא עצמתי דקה עיניים. היו לי רעידות בגוף. כל ההורים השכולים שבורים מזה. יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת ואנחנו ממש על הפנים. אתה אומר לעצמך מה קורה לגולני? מכה אחרי מכה וכל מכה כל כך קשה. כל חייל שנופל קשה לי, אלוהים ישמור, עוד אמא קיבלה דפיקה בדלת, אבל כשנופל לך המפקד, משהו נשמט לך מתחת לרגליים.
"אני אומרת לארנון, אתה קולט שהם עכשיו למעלה יחד? תומר בטוח מעמיד אותם למסדר דום. אם הרוח שלהם שם, הם יחד. הם נלחמים מלמעלה".
