בחודשיים האחרונים סא"ל אורי גרינולד מכרכור, מפקד גדוד הנדסה 7107 במילואים, פגש את אשתו פרי ואת הילדים נועם (6) ועמנואל (4) רק פעם אחת - כשהוא חזר הביתה לאפטר קצר, של לא יותר מחצי יממה. "אורי במילואים כבר מהיום הראשון של המלחמה, מ־7 באוקטובר", אומרת פרי. "כשהחלה הפסקת האש, הוא הגיע לכמה שעות ואז שב לגדוד שעליו הוא מפקד בתוך עזה. זו גאווה גדולה, אני והילדים מצדיעים לו ובעיקר מתגעגעים מאוד לנוכחות שלו".
הגאווה עצומה, אבל יש גם המון חששות. "אורי במילואים ללא טלפון בעזה. הימים מאוד ארוכים ויש דאגה, שלי ושל הילדים. אנחנו רוצים אותו כבר איתנו בבית", היא משתפת.
כמו משפחת גרינולד, עשרות אלפי משפחות התפצלו כך באותן הנסיבות - כשאחד ההורים בשירות מילואים, והשני נשאר עם הילדים בבית. רס"ן אילן מנשה, קצין תכנון ותקשוב של אוגדה 36, גויס בתחילת המלחמה. בהרצליה מחכים לו אשתו אינה והילדות איילה (5) ונטע (3). "אני בהיריון מתקדם", מספרת אינה, "וזה לא פשוט. אני מקווה שהוא יהיה כאן עד הלידה. לא ראינו אותו יותר משבועיים. שתי הילדות מתגעגעות מאוד לאבא, הן קשורות אליו מאוד. חנוכה בלעדיו זה ממש מוזר". מדי פעם אינה ואילן מצליחים לדבר בטלפון, ובשיחות האלה היא מספרת ש"הוא אומר שזה ייקח עוד זמן", אבל מוסיפה בגאווה: "חיילי המילואים עושים עבודה נהדרת כדי להגיע להישגים מרשימים וזה מעודד מאוד. אילן פטריוט גאה. אני מחזיקה אצבעות עם המון געגועים. החיבוקים שאני מקבלת מרגשים אותי ועוזרים לי מאוד".
