לוחמי המילואים עזבו הכל ב־7 באוקטובר. את המשפחה, את העבודה ואת החברים. הם עלו על מדים והתגייסו, וגם היום הם מהווים חלק משמעותי מהכוח שנמצא בעומק רצועת עזה. מתחילת המלחמה נפלו 118 אנשי מילואים, 45 מתוכם בתמרון הקרקעי ועוד 39 הם חברי כיתות כוננות שיצאו לקרבות ביישובים ושילמו בחייהם.
אחד מהם היה רב־סמל מתקדם במיל' יוסי הרשקוביץ (44), אב לחמישה מהיישוב גבעות ומנהל בית הספר אורט פלך לבנים, שנהרג עם עוד שלושה מחבריו הלוחמים מגדוד 697 בחטיבה 551 (עוצבת חצי האש) מפיצוץ מטען חבלה בפיר ממולכד ליד מסגד במהלך הקרבות בעזה. "יוסי היה איש משפחה, אבא ובעל למופת. ילד מדהים להוריו, אח מדהים לאחיו ואחיותיו ומנהל נערץ", סיפר אביו יעקב.
כשיוסי ז"ל נקרא למילואים, הוא לא חשב פעמיים. "הוא קיבל טלפון ומיד הכין תיק. הדס, אשתו, ביקשה שאולי יחשוב על זה, כי בכל זאת הוא חולה צליאק ויש לו חמישה ילדים בבית. הוא אמר לה 'זה לא עניין של פטור. יש פה מלחמה של הגנה על הארץ ואעשה כל שיאמרו לי'. הוא התנצל שהוא עוזב הכל ואמר שהוא חייב להציל את עם ישראל".
גם רב־סרן במיל' משה ידידיה לייטר, בן 39 במותו, אב לשישה מעין צורים ומ"פ בגדוד 697 שבחטיבה 551, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. אביו, יחיאל, סיפר: "הוא היה פשוט פצצת חיים. הוא שירת 15 שנה בשלדג, התקבל למחזור הראשון של לימודי רפואה באריאל והמשיך לעשות מילואים ועשה קורס מג"דים. ניהל פרויקט של שילוב חרדים ב־8200 והיה אבא 'פול טיים'. הילד השישי שלו נולד לפני שישה חודשים, והוא לא יכיר את אבא שלו. משה היה הבן הבכור שלי והוא החבר הכי טוב שלי".
"זה הפסד גדול למשפחה. זו לא קלישאה לומר שבמותו הוא ציווה חיים, ובזכותו ובזכות חבריו אנחנו קיימים. זה שבר גדול, חצי לב בוכה על האובדן וחצי לב גאה. בן אדם שבחר למעשה להיות לוחם בגילו ובמעמדו, הוא ידע לקראת מה הולך ובחר בכך, ובלי הבחירה הזו מדינת ישראל לא יכולה להתקיים. אנחנו צריכים אנשים כמו משה וכמו חבריו כדי שהמדינה הזו תשגשג. צריכים להיות ראויים להם. אנחנו יודעים שבמלחמה יש הרוגים ופצועים, וזה קשה, אבל זה מציל חיים. אני מתגעגע אליו ברמות שקשה לתאר, אבל עם זאת אני יודע שבזכותו יש מדינה".
