העמקת התמרון ברצועת עזה חושפת את גודל ישות הטרור שהתבססה באזור משך כשני עשורים. אין כמעט נקודה במרחב הציבורי העזתי שלא נוצלה לצורכי המאבק הצבאי נגד ישראל, ובכלל זאת מערך מסועף של מנהרות, מחסני נשק, עמדות צליפה, תצפית או שיגור רקטות, מפקדות ודירות מסתור. עזה - מעל ומתחת לפני הקרקע - לא הייתה מרחב שבו התקיימו חברה אזרחית, כלכלה ופוליטיקה של ממש, אלא ישות שכל כולה הייתה מגויסת לטובת ג'יהאד נגד ישראל.
במסגרת זאת, עולה תהייה נוקבת לגבי עמדת תושבי עזה כלפי ההוויה שהתפתחה במרחב המחיה שלהם, לרבות בבתי ספר, גני ילדים, מסגדים, מתקני אונר"א, בתי חולים ואתרי בילוי. לא סביר כי היו עזתים שלא ידעו על מדינת הטרור המתקיימת לצידם ובתוכם. ניתן לטעון שתושבי עזה פחדו (ועדיין חרדים) למחות נגד חמאס, אך אפשר שרבים מהם הזדהו עם הפרויקט החמאסי ואף סייעו לו.
מה שברור הוא שתשתית הטרור הענקית שהורס צה"ל ברצועת עזה מבטאת היטב את סדר העדיפויות האותנטי של חמאס, שבמידה רבה לא הובן על ידי ישראל עד 7 באוקטובר. ערכם הכספי של ערי המנהרות וההיקפים הלא־נתפסים של אמצעי לחימה מוערך במיליארדי דולרים, כסף שיכול היה לשנות דרמטית את מרקם חייהם של העזתים בעשורים האחרונים. מבחינת חמאס היעד האידיאולוגי עלה על שיפור החיים, והעזתים מצידם לא השמיעו ביקורת של ממש בנושא.
לאחר טבח 7 באוקטובר נראה כי רק בעלי תפיסה סהרורית במיוחד יכולים עדיין לטעון כי מדינת וחברת הטרור שכוננה חמאס בעזה הייתה אמצעי של תושבי האזור "להיאבק במצור", לבטא מחאה נגד דיכוי או לשפר את המצב הכלכלי ברצועה. כל אלה הם רק בגדר עילות המועלות על ידי הפלסטינים לצורכי תעמולה מול הקהילה הבינלאומית.
ביום שאחרי יידרש לא רק לנטרל את המרחב הציבורי העזתי מהאיומים הצבאיים, אלא גם מאידיאולוגיית הג'יהאד. השיקום אינו יכול להתמקד רק בפרויקטי שיכון, תעסוקה ותשתיות אזרחיות - שהתקיימו גם לפני המלחמה ולא סיכלו אותה - אלא גם בגיבוש מרחב אזרחינקי ממיליטריזציה רצחנית שאותה הנחיל חמאס לציבור העזתי.
הדבר יחייב שינוי עמוק בממד התודעה הפלסטינית, משימה סבוכה לא פחות ואולי עוד יותר מהפגיעה באיומים הצבאיים. ישראל מקעקעת כבר עתה מוקדים שבאמצעותם הנחיל חמאס את משנתו הרעיונית לציבור - ושימשו בין היתר לצרכים צבאיים - כמו למשל מוסדות אקדמיים, מסגדים ואמצעי תקשורת. זכותה של ישראל גם לתבוע ביום שאחרי פיקוח בינלאומי קפדני על מערכת החינוך הפלסטינית שתכניה היוו חממה לטיפוח איבה יוקדת בקרב הדור הצעיר ולהנעתו לטרור. ואולם, שינוי תודעתי עמוק בקרב הפלסטינים, קל וחומר פיתוח חשבון נפש לגבי העבר, אינו יכול להתבצע רק בעקבות מהלכים ישראליים, אלא יחייב מאמצים שינבעו מתוך המערכת הפלסטינית. לפחות כרגע אלה אינם נראים לעין, ונותר לקוות כי הדור הצעיר הפלסטיני ישכיל להבין שסיסמאות הקרב וההתקרבנות שבהן דבקו אבותיו הובילה את עמו לאסונות - כמו המלחמה הנוכחית בעזה - ולבחון המרה שלהן בפשרות ובהתמקדות בפיתוח החיים, כאן ועכשיו.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
ניתן לטעון שתושבי עזה פחדו (ועדיין חרדים) למחות נגד חמאס, אך לא סביר כי היו עזתים שלא ידעו על מדינת הטרור המתקיימת לצידם ובתוכם
