מובן מאליו שההשוואה שערך נתניהו בין כמות ההרוגים מאז הסכם אוסלו לבין ההרוגים בטבח חמאס נועדה להמשיך לטשטש את אחריותו, כראש הממשלה, ל־7 באוקטובר. אבל חשוב להתעכב על רבדים נוספים שעולים מההשוואה, שכן לצד העובדה שהיא חושפת שוב את נתניהו כפוליטיקאי חסר עכבות, שיודע להסית נגד אחרים ברגעי מצוקה, היא גם מוכיחה מהצד השני - החשוב יותר - עד כמה נתניהו הוא מדינאי מוגבל מאוד.
ראשית, משום שגם מי שהתנגד לאוסלו וגם מי שסבור שאוסלו היה ניסיון הכרחי שכשל, יסכים שאוסלו היה מהלך שתוכנן על ידי ישראל - ואילו ההתקפה של חמאס נובעת ממחדל, שיונק משנים של אי־עשייה מצד ישראל. כלומר, כשרבין, פרס וביילין בחרו באוסלו, המטרה שלהם הייתה לנצל חלון אפשרויות נדיר שנפתח בראשית שנות ה־90 כדי לסיים את הסכסוך. הם נהגו כאסטרטגים הצופים למרחוק. הטבח של חמאס נבע, מעבר לשאיפת הארגון להשמיד את ישראל, גם מכך שההנהגה הישראלית, כלומר נתניהו, לא העזה במשך למעלה מעשור לנקוט באף מהלך אסטרטגי או צבאי, פרט לתמיכה בהעברת כסף לחמאס תמורת שקט והקפאת המצב. נתניהו נהג כסוחר שכשל.
שנית, כל מנהיגי הציונות - מאז הרצל, דרך בן־גוריון וז'בוטינסקי, ועד בגין ושרון - הבינו שזה אינטרס ציוני לחפש נתיבים לדו־קיום במרחב, אחרת ניאלץ לחיות ממלחמה למלחמה. הסיפור של אוסלו מתחיל בכך שבראשית שנות ה־90 נקרתה ליורשיהם הזדמנות נדירה: ברית־המועצות, שתמכה בעולם הערבי, התפרקה; אש"ף, ששגה בתמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת עיראק הראשונה, נחלש וניאות להסכם בתנאים נוחים לישראל; חמאס, שהוקם בעזה בשלהי שנות ה־80, התחזק, ונדרש כוח פלסטיני שיעמוד מולו; וכמו כן לפלסטינים היה מנהיג חזק ומקובל על רובם, שניתן היה לעשות איתו עסקים, גם אם לא בקלות וביושר.
היו עוד סיבות לאוסלו, אך לא במקרה כשההסכם הראשוני נחתם, למעלה מ־60 אחוז מהציבור תמכו בו, כולל שניים ממנהיגי העתיד דאז של הליכוד, מילוא ושטרית, שנמנעו. לכן זו חוכמה קטנה להתנגד בדיעבד למהלך שהייתה בו אסטרטגיה ותעוזה, אף שנכשל.
אבל גם את הכישלון של אוסלו יש להבין באופן מורכב יותר מאשר לטעון ש"אוסלו הביא הרוגים". מאז שנחתם ההסכם ב־1993 ועד האינתיפאדה השנייה, שסיימה את התהליך, חלף כמעט עשור. בזמן הזה רבין, שזכה להערכה אצל כל השחקנים כמנהיג קשוח אך אמין, נרצח - ובלעדיו התהליך נחבל. נתניהו, שנבחר אחריו, בחר כהרגלו בדרך הססנית. מצד אחד, התמיד בתהליך אוסלו והחזיר את חברון. מצד שני, עיקר את התהליך מהאמון ומההתלהבות החיובית שהיו בראשיתו, ותחתיו התחולל העימות הראשון בין הרשות לישראל סביב פתיחת מנהרות הכותל. אפשר גם להאשים את ברק שניסה לפתור את הסכסוך כולו בשבועיים בקמפ־דייויד - למרות שגם האמריקאים וגם הפלסטינים אמרו לו שזה לא הזמן. בעקבות הכישלון פרצה האינתיפאדה השנייה. וכמובן שצריך להאשים את הפלסטינים בהיעדר מוכנות לפשרה ובכך שלא ניצלו את שנות האוטונומיה כדי לחנך לשלום כערך.
אבל בכל מקרה, להשוות את אוסלו ל־7 באוקטובר רק מפני שכמות ההרוגים דומה, זה כמו שמישהו ינחש שישה מספרים בלוטו ויטען שהוא מתמטיקאי. אוסלו ביטא אסטרטגיה ישראלית נועזת שכשלה ממגוון סיבות; 7 באוקטובר נבע, בין היתר, מהיעדר אסטרטגיה ואומץ מנהיגותי לטפל בשלטון חמאס. ויש עוד הבדל. רבין שילם בחייו על המהלך שהנהיג. נתניהו מסרב אפילו לשלם בכיסאו.
אוסלו ביטא אסטרטגיה ישראלית נועזת שכשלה; 7 באוקטובר נבע, בין היתר, מהיעדר אסטרטגיה ואומץ מנהיגותי
