החרדים ידגישו את הממד האמוני של החג, הציונים את הקוממיות והעוז. חילונים ממנפים אותו לאירועים משפחתיים וחברתיים, ילדים כדי לשחק באש וקונדיטוריות כדי להרוג אותנו. דומה שחנוכה - דניאל הגרי של החגים - באמת הצליח להיות אהוב על כולם. חבל רק שהאקססוריז המרכזי שלו, החנוכייה, גורמת לגננות בכל רחבי הארץ, כמו גם לסוכני דת ולחובבי סימבוליקה לאומנית ודתית, להתמלא ביותר מדי השראה. זאת הסיבה שהילדים שלנו חוזרים מהגן עם חנוכיות עקומות מעשה ידיהם, וזו הסיבה שחנוכייה בגובה ארבע קומות, שני טון משקלה, הוצבה בלב שג'עייה.
והיא כמובן לא היחידה. חנוכיות רבות התגבהו והתרחבו לפסלי ענק והן מוצבות, אור לנר אחרון, בשכונות חרבות נוספות ברחבי עזה, כמו גם במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית, למשל מרכז שלטון חמאס לשעבר בכיכר פלסטין. לא המצאנו דבר. סימון טריטוריה על שטח כבוש באמצעות דגל, פסל, חפץ או מונומנט דתי (מסגדים על בתי כנסת, כנסיות על מסגדים וחוזר חלילה) שימשו מאז ומעולם מסר כוחני, אצבע בעין שתוקעים המנצחים למנוצחים.
לא המצאנו, אבל התחדשנו. החג, שנפל השנה באמצע הלחימה, שינע את החג מהעורף הישראלי אל החזית ושינה את אופיו. הרבה פחות סופגניות במילוי גנאש אגוזי לוז וקרם פטיסייר, פחות נרות צבעוניים ומפגשים משפחתיים, והרבה יותר תמונות וסרטונים של לוחמים בלב עזה מקיימים את מצוות החג. לרגעים זה מרגש עד דמעות ולרגעים דומה כי הגבול הדק, בין עממיות ישראלית יפה ומחברת לבין ברוטליות וגסות רוח נפרץ. כשגם פיצוץ אוניברסיטת אל־אזהר בעזה, שהעלה לשונות עשן ענקיות לשמיים, כונה "חנוכייה" ברשתות וקיבל מעמד של פסטיגל חנוכה, חלקנו מתחילים לנוע באי־נוחות.
כדאי להזכיר. חנוכייה כשרה אינה דורשת הרבה: להתמקם על קו ישר, להקפיד על רווח מינימלי בין הקנים ולהגביה אחד מעל כולם. זהו. חנוכיות הטוטם השריריות והגבוהות, לא קשורות אם כן לאמונה, אלא להתרסה. הן הובאו במאמץ, אולי תוך סיכון חיי אדם, ומבטאות באמצעות עיקרון ההכבדה - בדיוק כמו כיסויי הראש המונומנטליים של נשות הציונות הדתית - את עוצמתו של הצבא ואת דבקותו של העם בתורת ישראל. כמו המזוזות הנקבעות בפתחי הבתים העזתיים, הן מודיעות: שלנו.
עכשיו, מעבר לכך שבמצבת הלוחמים והלוחמות מקיזים את דמם גם מיעוטים אחרים שפחות מתעניינים בחנוכיות, ההצבה הברוטלית של תשמישי הקדושה, וההתפייטות סביבם בתקשורת, מבטאת הנחה מובלעת שכולנו מסכימים שהמלחמה המתנהלת כעת היא מלחמת דת ולא מלחמת קיום. לאזרחית החילונית, המתקשה לראות ולו נס קטנטן בשורה ההולכת ומתארכת של החללים, ומסרבת לקבל את סיפור פך השמן כהווייתו או את בורא עולם כמצביא עליון - המראות הללו מעוררים בעיקר פחד. היא מעדיפה את החנוכייה שלה עשויה מבלוטים או לחלופין כסמל המדינה: יושבת בתוך מגן ומעוטרת משני צדדיה בענפי זית.
