ילדה צוהלת מתמסרת לחיבוק האדיר של אבא. הוא במדים מגוהצים וכומתה על הראש, היא בכפכפים ירוקים ומשקפי שמש. אז, רק לפני ארבעה חודשים וחצי, היה שיאו של הקיץ. סא"ל תומר גרינברג מונה להיות מפקד גדוד 13 של גולני, והמצלמה של דובר צה"ל הנציחה את הרגע המתוק הזה של אב ובת, שאין בו גרם אחד של דיסטנס. רק אהבה צרופה.
עכשיו כבר חורף. תומר נהרג בקרב יחד עם חייליו כשהסתער להציל חיים בשג'עייה. עוד ידובר רבות על עוז רוחו וגבורתו של הקצין שאיבד לא מעט חיילים בשבת הנוראה של 7 באוקטובר. הנאום שנשא לפקודיו לפני הקרב הפך לאיקוני כי הוא אמר את כל המילים הנכונות בשביל שיהיו מסוגלים לשוב ולהסתער. אותו תומר, יחד עם חייליו, חילצו את התינוקות רועי וגיא ברדיצ'בסקי, שהוריהם נרצחו באכזריות בכפר עזה. הוא אמר אז: "מצאנו בלול שני תאומים. כולנו היינו עם דמעה בעין, חשבתי על הבת שלי בבית". תומר יצא לקרבות כשבנמ"ר שלו תלויה תמונתם של התאומים שהציל. הוא לא הגזים במילותיו.
הסיפור הקטן הזה מזכיר מאוד את אמירתו של חבר הקבינט, הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שהבטיח לנהל את המלחמה כאילו בתו בשבי ובנו בשדה הקרב. האמירה הזו, כמו תמונה של תינוקות ברכב מלחמה, יכולה להיות משקולת כבדה מדי. אבל איזנקוט, כמו גרינברג - בחרו בה. היא זו שנותנת את התוקף המוסרי למשימתם.
איזנקוט איבד את בנו גל בקרב בנר הראשון של חנוכה, ואת אחיינו מאור יממה לאחר מכן. גם הוא גולנצ'יק, מג"ד 13 בעברו. גם התמונה שלו ושל בנו ז"ל הופצה ברבים ונגעה בכל כך הרבה לבבות. בתמונה הרמטכ"ל מבקר את הבן הלוחם בשטח, שניהם במדים. אבא גאה ובן ביישן, חיבוק תלוי באוויר, עוד לא מספיק לאחוז בבן. שתי התמונות הדומות הללו, של מפקד מבטיח ובתו הקטנה, של רמטכ"ל מנוסה ובנו הלוחם - אוחזות סוד גדול מאוד. הן נותנות צורה ופשר לערך הנעלה "קדושת החיים". ככה נראים חיים, ככה נראית קדושה - ברווח בין אבא לבת, בין אב לבנו. רווח שמחזיק בתוכו את כל מה שנשגב. המפקדים הראויים מסתערים כשלנגד עיניהם אזרחי ישראל הם כמו הילד או הילדה שלהם. כמו ההורים והאחים שלהם. הם זוכרים בכל רגע את ההשלכות והמשמעות של החלטותיהם. את גודלו של המחיר.
הימים הללו קשים מנשוא. השאלות הגדולות של החברה הישראלית לא נעלמו, עודן מונחות על הכף ועלולות להכריע אותנו מבפנים. אבל משפחות גרינברג ואיזנקוט מזכירות לנו את הערכים שעל בסיסם הוקמו מדינת ישראל וצבא הגנה לישראל. מדינה שבה מקדשים חיים ולא מוות. מדינה שבה גם גנרלים מקצועיים וגם מילואימניקים שכל השירות שאלו "עד מתי" נשלפים מהבית בהתראה של רגע ומתייצבים במשך שבועות ארוכים בשביל להגן על הבית. חברה ששמה את המשפחה במרכז ומרחיבה את המושג היקר הזה ככל הניתן בהתגייסות שלה גם לזר ולרחוק. חברה חפצת חיים, שנאבקת לא רק בשביל לשרוד אלא בשביל לכונן חיים בעלי ערך.
כפי שאנחנו עמדנו לנגד עיניכם כשקיבלתם החלטות קשות מנשוא והקרבתם את היקר לכם מכל, כעת תורנו. כעת תעמדו אתם לנגד עינינו, ותזכירו - לשם מה אנחנו כאן.
שתי התמונות הדומות הללו, של מפקד מבטיח ובתו הקטנה, של רמטכ"ל מנוסה ובנו הלוחם - אוחזות סוד גדול מאוד. הן נותנות צורה ופשר הערך הנעלה "קדושת החיים"
