המשדר של עודד בן עמי בקשת נפתח בנאום של מרים פרץ. זה לא מפתיע: פרץ היא הדמות הכי מזוהה בישראל עם כאב השכול, ועוד יותר כשזה נוגע לחטיבת גולני, שם שירתו אוריאל ואלירז ז"ל, בניה שנפלו. המעמד המיתי של פרץ וההיכרות האישית שלה עם סא"ל תומר גרינברג, שגם הוא הפך לאדם מוכר לפני הקרב שגבה את חייו שלשום, הפכו את ההופעה של פרץ לאירוע חריג. גם המגיש הבין שהנוכחות שלו מיותרת: פרץ ברגע הזה היא לא "מרואיינת" וזה לא אייטם של שאלות ותשובות אלא ניחום אבלים טלוויזיוני.
יש כאלה שעצם הפורמט, לצד המקצוענות שבה פרץ מדברת על נושא אינטימי ומייסר, כולל הניגון הממלכתי שכבר נדבק אוטומטית לדבריה, גורמים להם לתחושת ניכור. אפשר להבין אותם או לפחות לומר שמותר להם להרגיש ככה. יש יסוד להניח שפרץ עצמה הייתה מבינה אותם, או למצער מנסה. נדמה שזה אחד ממקורות הכוח שלה: היא פועלת מתוך תחושת שליחות אישית, מה שמעיד על חשיבות עצמית, אך אין בה אגרסיביות של מיסיונרית. יש לה תפיסת עולם בנוגע לחיים אחרי אסון (והיא הרבה יותר הומניסטית ממה שמיוחס לה בחוגים מסוימים), אולם אין בה שיפוטיות.
ביום שהתואר "קשה" לא מתחיל לתאר אותו, לראות את פרץ היה כמו למצוא מפזר חום באמצע סופת שלג. וזאת למרות שהיא לא אמרה שום דבר מיוחד ביחס לעצמה. נראה שלעיתים פשוט צריך לפגוש מישהי שעברה די הרבה בשביל גלגול אחד, ולשמוע ממנה בפעם המיליון שהחור השחור לא מתמלא אבל הוא לא חייב לבלוע הכל. בניגוד לאחרים על המסך שנשמעים כמו תקליט שבור, במקרה שלה זה אשכרה עוזר.
כהרגלה, פרץ זעקה בשבחי ה"יחד" והכריזה עליו כציווי מוסרי של הנופלים. גם ראש הממשלה דיבר על "יחד" בכנס הצדעה לשוטרים ושוטרות שנערך שלשום, וקטע ממנו הוצג אצל רפי רשף. אלא שבנימין נתניהו נראה מחויך, נמרץ, זחוח. בפאנל דסקסו אם בעודו שם, במה שנראה כמו נאום בחירות, הוא כבר ידע על האסון של גולני. "למה השאלה הזו חשובה?", שאל רטורית יאיר שרקי, "מדברים על הטון הרי. אם ראש הממשלה כבר יודע על תקרית כל כך קשה, הוא לא היה נשמע כך". ובכן, כבר בתקרית "אלה החיים" הובהר שהמסקנה של הפרשן לא נכונה בהכרח. אבל גם אם כן: איזה יום בחודשיים האחרונים הצדיק הופעה כזאת?
ואולי נתניהו ואנשיו עובדים לפי מבחן מרים פרץ: אמנם המלחמה כבדת דמים, אבל כל עוד היא לא על המסך הקמפיין יכול להימשך.
בקטנה
סדרות המקור של כאן חינוכית מוסיפות להיות משאב חשוב בניהול הסיכונים הטלוויזיוני של הורי ישראל, בטח בזמן מלחמה. הפעם זוהי עונת הבכורה של "בני מצווה", סדרה שעלתה לאחרונה ומצליחה להיות דרמה בלשית חיננית סביב גניבת ספר תורה מבלי להיראות כמו רעיון שהבזיק במוחה של סיון רהב־מאיר. נדמה שבשעות הפריים טיים של החינוכית, השאלה היא כבר לא אם יש לילדים מה לראות, אלא מדוע המבוגרים והמבוגרות שנמצאים בבית לא מצטרפים אליהם במקום עוד סיבוב של דיכאון באולפני החדשות ובווטסאפ.
