אשליות אינן משנות מציאות. בזה נוכחנו שוב, עם העברת תקציב 2023 בקריאה שנייה ושלישית. הליכודניקים, שמתדרכים כל הזמן על "תסיסה", ו"תחזיקו אותנו", הגיעו להצבעה על תקציב שרוב הציבור נגדו ובכל זאת, אין אף אחד שקם ואמר – אני אצביע נגד. אז נכון שאנחנו במלחמה ולא כולם נלהבים לפרק את המסגרת הקיימת. אבל הרי לא זו הכוונה. לא מדובר פה בהצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבי בממשלה. מדובר בתקציב, שמובן ונהיר שיעבור. ובכל זאת, גם זה סוג של מבחן, בפרט כשברור לכל שמדובר בתקציב שהוא באוף־סייד.
במחנה הממלכתי אפילו הניחו בפני חברי הליכוד סולם חבלים שאיתו יכלו לצלוח את הנהר הזה: אלקין הכין הסתייגות שלוקחת כסף קואליציוני שנועד לאברכי ישיבות, ומעבירה אותו לטובת מינהלת תקומה. ההסתייגות הזאת נולדה במיוחד עבור הליכודניקים שיש להם סנטימנט להצביע בעדה, והתוצאה הסופית לא מלמדת משהו מאוד אופטימי. יולי אדלשטיין אמנם כתב "לא מלחמה – לא עכשיו", הצביע בעד ההסתייגות, וכשנפלה הודיע שיימנע בהצבעה על התקציב; וגילה גמליאל אמנם נעדרה מההצבעה ואי־אפשר היה להשיג אותה, לא באלחוטי ולא בקווי, אבל זה לא ממש נותן אופק.
שוב התברר שאנשים בליכוד לא מסוגלים באופן גלוי ומול עיניו של נתניהו להצביע אפילו על הסתייגות שהציעה מפלגה ששייכת עכשיו לקואליציה. מה שעוד ניתן ללמוד מזה הוא ששרי וחברי הכנסת של הליכוד ממשיכים באותו קו של לפני 7 באוקטובר, ושהם לא קשובים לרחשי הלב של הציבור. ושבליכוד קורה מעט. מעט מדי.
האירוע השני שיכול היה להבהיר לנו באיזה סטייט־אוף־מיינד נמצא עכשיו ראש הממשלה, היה בטקס הדלקת נרות לשוטרים ולשוטרות. האירוע התקיים בזמן שכבר היה ברור שמשהו גדול קורה בשג'עייה, מה שלא מנע מנתניהו לעלות על הבמה ולהופיע כמי שאירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה לא קשורים אליו כלל. מיד כשעלה על הבמה ניכר היה על נתניהו שהמעמד נוח ונעים לו. למעשה, אפשר היה לרגע לחשוב שאדיר מילר הקדים את ההופעה שלו, או שאולי נתניהו רוצה לגבור על הסטנדאפיסט שמופיע אחריו, כפי שבזמנו הפיל בפח את המנטליסט ליאור סושרד.
תחושת אי־הנוחות היא לא רק בגלל שבאותו זמן התרחש האסון שגבה את חייהם של תשעה לוחמי צה"ל. גם אם לא הייתה תקרית באותו זמן, יש טעם רע בכך שבזמן של מלחמה קשה, כשבכל יום אנחנו מתבשרים על מותם של חיילים, יעלה ראש הממשלה לבמה ויפעיל את הקהל כאילו מדובר בג'ימבורי. ראש הממשלה נע על הבמה מצד לצד, וזרק לקהל חידון שבו הם נדרשו להשיב לו: "מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו: להפסיק? להמשיך? לחסל את חמאס? להמשיך עד הסוף?" והקהל ענה לו בצעקות: כן, כן, כן.
בסביבת נתניהו הכחישו שהוא ידע באותה שעה על התקרית בשג'עייה. על זה אפשר להגיד שאם ידע – כפי שרבים כבר ידעו – אז ההופעה שלו הייתה בושה וחרפה. ואם הוא לא ידע – זה לא פחות מטריד. איך זה שבזמן שבמקומות אחרים כבר ידעו, ראש הממשלה הוא לא הראשון להיות מעודכן.
אבל זה לא הדבר היחיד שמטריד בימים אלה. השבוע כתבתי על הקמפיין שראש הממשלה נמצא בעיצומו. אבל צריך להודות: זה לא רק ראש הממשלה. זה כולם. לפעמים נדמה שאפילו דובר צה"ל נמצא בקמפיין.
המצב, לפי הבנתי, הרבה יותר מורכב מכפי שעולה כל ערב מדבריו של דובר צה"ל החביב כל כך עלינו, שהאינטרס שלו הוא להרגיע אותנו. להבליט את ההישגים. לרכך את המצוקה ושברון הלב.
כשהוא אומר שצפון הרצועה בידינו, וימים אח"כ מתברר שזה לא לגמרי מדויק – זה לא תורם לאמון. ואולי גם הקראת רשימת הגנרלים העזתים שצה"ל חיסל היא לא במקומה, בזמן שגם חמאס מצליח לחסל לא מעט גנרלים שלנו.
ובכלל, אולי כל ההתרברבות הזאת, במיוחד של שר הביטחון, שתיכף עזה בידינו וחמאס חוסל, היא מיותרת. האמת היא אפילו לא באמצע. לא הגענו אפילו לחצי הדרך. אז אם זה נעשה כדי להרים לנו – הציבור המודאג שיושב כל ערב מול הטלוויזיה כדי לבלוע את מוצא פיו של דובר צה"ל – אז איך אמר ביידן? DON’T.
מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו זה לשקם את האמון, ולא שירדימו אותנו עם סיפורי סבתא.
עוד קמפיין שהתקיים השבוע, ניסה ללכת על הראש של יו"ר תקווה חדשה, גדעון סער. פורסם שבלשכת ראש הממשלה מרוצים מאוד מדברים שאמר סער, בין היתר בראיון בערוץ 13, שלפיהם ישראל תשיג את יעדי המלחמה כאשר התושבים יחזרו לדרום, חמאס לא יעמוד על הרגליים ולא יהיו חטופים בעזה. עוד אמר סער, את מה שהוא אמר מהרגע שנכנס לקבינט, שאסור לפרוש מממשלת המלחמה בזמן המלחמה.
הדברים התפרשו כאילו סער מעוניין להישאר בממשלה לתקופה ארוכה, כי הרי חזרתם של תושבי הרצועה יכולה לארוך יותר משנה. ומי יודע, אולי סגר דיל עם נתניהו שהוא יקבל תיק חשוב, תיק המשפטים למשל, כדי להרוג כל מוטיבציה שלו לפרוש.
בדקתי את הנאום שנשא השבוע סער בכנס חנוכה של תקווה חדשה. דווקא שם לא נאמר דבר על חזרת התושבים לעוטף. מה שכן נאמר זה שצריך לשמור על ממשלת חירום בזמן מלחמה, ושאין לחזור למלחמות היהודים בזמן המלחמה באויב. אבל גם נאמר שם שאחרי המלחמה יגיע זמן התיקון של החברה הישראלית. "ונדרש תיקון גדול, גם תיקון פוליטי", אמר סער, "ואנחנו נהיה כרגיל שם – בחזית הזאת".
נכון, סער דיבר גם נגד מדינה פלסטינית, כמו בקמפיין של נתניהו. אבל מתי סער היה בעד מדינה פלסטינית? אפילו כשנתניהו היה בעד שתי מדינות לשני עמים, סער לא היה שם. לפעמים שוכחים שסער יותר ימין מראש הממשלה שלנו.
את דעתו של סער על נתניהו אנחנו מכירים. אם היה רוצה לחזור לליכוד, הוא יכול היה לעשות את זה ואפילו להיות ראש ממשלה למשך שנה ושלושה חודשים, כפי שנכתב בהסכם של נתניהו עם סער ובנט ערב השבעת הממשלה ה־36.
אז הייתי מציעה להיזהר בימים אלה ולא לשחק לידיים של מי שמנסים להשפיע על הליכודניקים שלא כדאי להם למרוד, כי עוד רגע גידון חוזר.
פשוט DON'T.
