זה יומה ה־70 ומי סופר כבר של המלחמה. הספירה מאבדת מכוחה באומדנים שכאלה, כשלכל יחידת זמן יש פחות משמעות. היא הופכת מניסיון כן לעקוב אחר ההתפתחויות לרכילות של סטטיסטיקאים והיסטוריונים. ההבדל בין היום ה־67 ל־68 קטן משמעותית מההבדל בין היום השמיני לתשיעי, עניין פשוט של יחסות. בראשיתה של המלחמה יום נדמה לשבוע ושבוע הרגיש כחודש, אך עתה הכל חולף ביעף, שבועות כימים, ימים כדקות.
ככל שהמלחמה מתארכת, היא עוברת בו־זמנית שני תהליכים סותרים - במובן הפיזי, היא גדלה. היא מעמיקה לתוך השטח, מצריכה יותר כוחות וגובה יותר קורבנות; אך במובן המטפיזי היא מתכווצת. מטבעה של כל מלחמה, ולבטח זו על האופן האסוני שבו פרצה, שהיא בולעת בראשית דרכה את כל מה שהיה ליומיום להציע ומשתלטת לחלוטין על השגרה שקדמה לה. אך זו בלעדיות שניתן לתחזק לזמן מוגבל בלבד. החיים חזקים מהכל, וכוחם הגדול ביותר הוא ביכולתם להרגיל גם את הבלתי רגיל. אפילו למלחמה שראשיתה בטבח של 1,200 בני אדם מתרגלים לבסוף. חלקה היחסי בסדר היום קטן מכפי שהיה בראשיתה, והיא מתקיימת עתה לצד ביטויים ישנים של החיים ששבים אט־אט למסלולם. יש עבודה, ויש לימודים, ויש תיאטרון, ויש ספורט, ויש מלחמה.
גם שם עדיין אין למלחמה הזאת. "מלחמת חרבות ברזל" לא ישרוד את מבחן הזמן, הוא לא שורד אותו כבר עכשיו. איש לא מכנה כך את המלחמה, ואפשר להבין מדוע. מדובר בהלחם לא טבעי של שני קונספטים שונים - מצד אחד המילה "מלחמה", על כל הדרמטיות הגדולה הנלווית לה, ומצד שני "חרבות ברזל", שכמו נהגה במחולל הקלישאות שאחראי בדרך כלל לתיאורי מבצעים, שהם שלב אחד או שניים פחות ממלחמה. "מבצע חרבות ברזל" היה מתגלגל טוב יותר על הלשון, המשך נאמן לטרילוגיה שתחילתה ב"מבצע עופרת יצוקה" והמשכה ב"מבצע צוק איתן". ואולי שמות ניתנים למלחמות רק אחרי שהן מסתיימות. אי־אפשר היה לקרוא כך ל"מלחמת ששת הימים" ביומה החמישי, הרי. לבני אדם נותנים שם כבר מהתחלה. למלחמות - בסוף.
אבל מהו סוף במלחמה? אחד אבסולוטי, מוחץ ונחרץ, כנראה לא אפשרי. מלחמה, כל מלחמה, היא לא סוף אחד, אלא אוסף של סופים קטנים, שמופיעים במהלכה. סופו של החייל שנפל, של האזרח שנרצח, של החטוף שנהרג בשוגג. גם במלחמה שפרצה את כל גבולות הזוועה, זוועות חדשות לעולם מתגלות. גם נפש שהתוודעה בחודשיים וחצי האחרונים לכל הטרגדיות האפשריות והלא־אפשריות כאחד, עלולה להזדעזע מחדש. מותם של יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל־טלאלקה - שלושה צעירים שהצליחו לברוח משוביהם אך מצאו את מותם מאש ידידותית - מרסק את הנשמה. מזעזעת במיוחד הסמיכות הנוראית בין החיים למוות, בין הטוב לרע, בין אשליית הגאולה לוודאות האסון. זו הייתה תזכורת כואבת לכך שבעולמנו לפעמים גם כל הכוונות הטובות לא יכולות למנוע את הרע. אל אפשרויות הסוף הנוראיות אך הידועות, הצטרף בליל שישי סוף חדש, של חטופים המתים בידי מציליהם, ונוכח האכזריות הרנדומלית הזאת אין מנוח.
