1. הדברים חייבים להיאמר: הירי בשוגג בשלושת החטופים ביום שישי הוא עוד ביטוי למוראות המלחמה העקובה מדם שמרצחי חמאס אסרו עלינו ב־7 באוקטובר. צה"ל נלחם כדי להשיב לנו את הביטחון וכדי להחזיר את החטופים, והמצב הזה מוביל את מקבלי ההחלטות להתמודד מדי יום עם שאלות קשות ואיומות על כניסות לבתים ממולכדים, הפצצות ועסקאות עם סינוואר. כבר עכשיו ברור: יהיו עוד אסונות, יהיו עוד עסקאות, ולא תהיה תמונת ניצחון. גם אם סינוואר יחוסל, חמאס יישאר בעזה, אנחנו נישאר בעזה, ולא תקום קואליציה בינלאומית להבטחת חופש השיט במפרץ - הסחר הבינלאומי פשוט יספוג את עלויות התובלה סביב אפריקה. העולם לא מוכן להילחם ברוע שמקורו באיראן.
אבל אין לי ספק: כך או אחרת, צדק ינצח. ואנחנו הצודקים.
2. ב־1990 שלח מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'יימס בייקר מסר תקיף לישראל: "אתם מכירים את מספר הטלפון של הבית הלבן, כשתהיו רציניים בקשר לשלום תתקשרו". היום הבכירים האמריקאים באים לכאן ומראים שהם איתנו באש ובמים. עשרות שנים אני מסקר את יחסי ישראל־ארצות־הברית, ולא ראיתי כדבר הזה - והדבר נכון במיוחד לגבי הנשיא. ביידן מכיר היטב את מעורבותה של אמריקה במלחמות על פני הגלובוס ב־50 השנים האחרונות, והוא חושש מווייטנאמיזציה של עזה. לכן הוא ואנשיו שואפים לפתרון, להעברת השליטה לגורם כלשהו, לאו דווקא הרשות הפלסטינית. שהרי רק הפלסטינים יידרשו בסופו של דבר לקחת אחריות על גורל עמם, בחיבור כלשהו בין הגדה לרצועה. יש מיליוני פלסטינים שצריך לטפל בהם. לא כולם שם אשמים.
3. גדעון סער לא יישאר רגע עם נתניהו אחרי המלחמה הזאת. זמנו של נתניהו אצל סער, שמכיר אותו היטב וסבל ממנו לא מעט, קצוב. ובלי קשר לסער, נתניהו חייב להפנים: אין מטרייה גדולה וחזקה מספיק שתאפשר לו להישאר יבש מול גשם הזלעפות שרוחש מעליו. אם לא יודיע על עזיבתו, מיליוני ישראלים ידרשו זאת ממנו. ולכן אני מציע לראש הממשלה הגרוע בתולדותינו: לך. למען התקומה, למען התיקון. העם הזה מאס בו.
4. המנצח להב שני נכנס לאולם הפילהרמונית בערב חמישי האחרון. הייתה דממה. הוא הניף את ידיו, ושירת התקווה נוגנה. מעולם לא הייתי עד למחזה שכזה, כאשר קהל של אנשים מבוגרים הצטרף לשירה. ידענו: יש לנו מדינה שתשרוד. בשעה שהנכדים וקרובי המשפחה נלחמים, באי הקונצרט דואגים לשמור על רוממות הרוח. כל אחד, בדרכו, תרם משהו למען הכלל.
5. "מתי שמעת על נפילת יקירך", נשאלה אמא אחת במלחמה הזו, והשיבה: :"כשדפקו בדלת". חזרתי לוויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה זוכת פרס הנובל, שמתמודדת ביצירתה עם הרוע המוחלט. "אחרי כל מלחמה", היא כותבת, "מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו... בעשב שכיסה את הסיבות והתוצאות, מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים".
שרק נביט בעננים, בברקים שמבשרים את הסערה, את הגשם.
