שלום לך ארבל חמודה.
מאז פורסמה בתקשורת תמונתו של אביך ("אבוש", בשפתך) גם אותך אני רואה מול עיניי. לפעמים איתו, על כתפיו או ברכיו, ולפעמים בלעדיו. ילדה גדולה, עוד מעט בת 4. ים של תלתלים ומבט שובב.
בכל פעם שאני נזכרת שביום ההולדת הרביעי שלך רק אמא תעמוד לצידך, בא לי לצעוק על העולם משהו כמו "איזה אכזר אתה, איך העזת לתלוש את סא"ל תומר גרינברג, האבוש הכי חתיך בצה"ל, מחייה של ארבל הקטנטונת?" ועליי להזכיר לעצמי את מה שגם את תגלי עם הזמן. שהעולם אכן אכזר. שאין טעם לשאול "למה" מפני שאין תשובה. שהחיים בארצנו הקטנה והמדממת רחוקים מלהיות דבש. שמאז השבת ההיא אני הלומת כאב ואילמת.
אבל יש משהו שהייתי רוצה לומר לך כבר עכשיו. אולי אמא שלך תקרא את המכתב הזה באוזנייך, וגם אם תחליט לתייק אותו במגירה כלשהי עד שתהיי בת 14 זה בסדר. העצב לא ילך לשום מקום, ומיום ליום גם הגעגוע לאבוש רק יתפח. את שומעת אותי, ארבלי? כן, שימי את הבובה בחיקך, היא רוצה חיבוקי, היא צריכה חיבוקי, גם היא מרגישה בודדה.
בהספדים שנישאו על אביך, מפקד גדוד 13, קראתי שוב ושוב ניסוחים שונים של המשפט "כשארבל תגדל, כל המדינה תספר לה איזה אבא גיבור היה לה". אין־ספור כתרים נקשרו לאביך, שבן לילה הפך לגולנצ'יק של כל העם, ודווקא המשפט הלא מקורי הזה - שאותו נהוג למלמל כשהמילים נגמרות באמת - הצליף בי חזק.
מפני שגם אני איבדתי את אבוש שלי. בילדותי הכינוי "אבוש" טרם הומצא, קראתי לו "אבאל'ה". והוא היה לי אבאל'ה מושלם. לכאורה, אין שום דמיון בין עלה העצב שרק בשבוע שעבר ביצבץ בבטנך לבין עץ העצב שנטוע בי כבר עשרות שנים. אבאל'ה שלי, הפלמ"חניק, חטף התקף לב ראשון ואחרון כשטיפס להנאתו במדרגות של אולם קולנוע בתל־אביב, ואילו אבוש שלך נלחם בקרב־אין־ברירה על הארץ ועל החיים, אבל גם בשבעה על אבי נשמעו נאומים מרשימים. אמרו שהוא היה גאון, שישראל הייתה קטנה עליו, שהוא המציא פטנטים בינלאומיים למכונות למיון פירות הדר.
הקשבתי, נפעמתי, עד שהרגשתי שהעיסוק ברזומה המקצועי מרחיק ממני את אבאל'ה שלי. כשאנשים זרים לי, שעבדו איתו ולצידו, הפליגו בסיפורי גבורה על המהנדס שבתוך רבע שעה החזיר לפעולה מלאה את בית האריזה שהושבת - שאלתי אותם איך הוא היה ביומיום שלו, בשגרה. מה הצחיק אותו, מי הקפיץ לו את הפתיל, אילו תוספות הוא הזמין לפיתה של הצהריים, מה הוא סיפר לכם עליי, בתו הבכורה. את אלה שדיברו על האדם שהיה, חיבקתי. למשמיעי השבחים אמרתי תודה.
לכן, ילדה מתוקה שלי, כבר עכשיו אני רוצה לומר לך שאת לא חייבת לגדול מתחת למטרייה של "אבא גיבור", מפני שבשבילך, רק בשבילך, הוא לא היה "אבא גיבור", אלא אבוש שמרים אותך גבוה־גבוה, כמעט עד לשמיים. מותר לך להיצמד לחוויות שהספקתם לאסוף ביחד, ולזכור את סא"ל תומר גרינברג כ"אבוש של ארבל" שלא הגיע למסיבת חנוכה בגן. אף פעם לא יבוא סוף לגעגוע, זה לא משהו שנרפאים ממנו, הוא היה והוא הווה והוא יהיה לתמיד, אבל מניסיון אישי - זיכרונות של אבא מצחיק, ששורף חביתה ומזייף במקלחת, יעזרו לך להתחיל לחייך.
ואם תרצי, למסיבת יום ההולדת שלך אבוא עם משה דץ ונשיר לך את "איפה העוגה".
