אתמול, שש בערב בערך. דלת חדר המשפחות בבית אריאלה הסמוך לכיכר החטופים נפתחת. יוצאים ממנה שלושה אנשים. האמצעי, בחור צעיר, ממרר בבכי. השניים האחרים תומכים בו, שבורים בעצמם. כעבור דקה מתבהר הרגע המצמרר: משפחת הימן התבשרה זה עתה שענבר נרצחה בשבי. עוד שם שינה סטטוס. עוד משפחה איבדה תקווה.
רגעים מצמררים, בשורות איוב, דכדוך מצטבר - זה מה שנערם לפתחן של משפחות החטופים בימים האחרונים. רגעים בלתי נתפסים שנוסחו כתסריטים עתידיים, כאיתותי אזהרה, אבל אף אחד לא דמיין שיתממשו באופן נורא כל כך: חיילי צה"ל יורים למוות בשלושה חטופים. אפילו דגל לבן לא בלם את האצבע שהייתה חמה מדי, מתוחה מדי, אולי מפוחדת כמו הדמות שנלכדה על הכוונת, וסחטה את ההדק כדי לייצר טרגדיה שתלווה מעכשיו ולכל חייהם גם את היורים בשוגג.
ומול כל האימה הזו, שעוני חול שמשמשים את משפחות החטופים כאילוסטרציה לבהילות, נאלצים להתהפך שוב ושוב ולחזור על הגימיק, כי אין מי שמתייחס מספיק לקריטיות של הזמן, לעובדה שכל שנייה שיקיריהם נמצאים בידיים האכזריות של חמאס עלולה לקרב את קיצם. קבינט המלחמה דבק בהצהרות המיטוט שלא יהיה, הציבור נפנה לענייני השגרה, ואת הכותרות הטרגיות מאיישים החיילים שנופלים בזה אחר זה. הנה מוטלות גופותינו ונשכחים חטופינו.
וכך מתמודדות משפחות החטופים עם אתגר שנהיה קשה מיום ליום: איך לשמר מסה של תמיכה אותנטית שתשפיע על מקבלי ההחלטות, בשעה שראש הממשלה עוסק מעל הבמות בסקרי דעת קהל מופרכים. אז אתמול לפנות ערב, במסיבת עיתונאים בכיכר החטופים, הופיעה רז בן עמי, פדויית שבי, ונאמה כמיטב יכולתה מחוץ לאזור הנוחות שלה. ובסיום דבריה הבטיח הדובר שבעצרת בהמשך הערב יופיעו ארבעה משוחררי שבי. נופף בקלפים השיווקיים הכי חזקים שלו.
לזעוק, לזעוק, לזעוק. זה כלי הנשק היחיד שנותר בידי המשפחות. אין להן - לנו - נשק אחר. אין גם כוונות טלסקופיות, קני תותחים או פצצות אוויריות. רגע לפני הייאוש המוחלט, רגע לפני שעוד מישהו ייצא בדמעות מחדר המשפחות - רק לזעוק, לזעוק, לזעוק.
