המחדל הראשון היה פוליטי. אסור היה להקים את ממשלת הקנאים, ליזום את המהפכה המשטרית, לקרוע את החברה הישראלית ולמוטט את ההרתעה הישראלית.
המחדל השני היה מודיעיני. אסור היה להעדיף קונספציה יהירה ונוחה על המידע המדאיג שאותו העבירו תושבי העוטף, התצפיתניות ובעלי העיניים הפקוחות.
המחדל השלישי היה מבצעי. אסור היה לנוון את צבא היבשה ולדלל את הכוחות בקו ולנטוש ערכי לחימה בסיסיים ולהאמין אמונה עיוורת בעמידות של המכשול ובעליונות של הטכנולוגיה.
המחדל הרביעי היה הנדסי. אסור היה שלא לפתח במשך עשור מענה מוחץ לאיום האסטרטגי הגלום במטרו השאול של עזה.
והמחדל החמישי היה אזרחי. אסור היה שנגיע למצב שבו משרדי הממשלה לא מתפקדים והשירות הציבורי לא פועל והמדינה מפקירה את אזרחיה בשעה של מצוקה, אימה וחירום.
אבל על חמשת המחדלים הידועים הללו נוסף כעת המחדל השישי: המחדל המדיני. המחדל האמריקאי. המחדל הנוגע לאופן ההתנהלות של ממשלת ישראל אל מול בעלת בריתנו הגדולה.
הנשיא ביידן הציל את ישראל מקטסטרופה היסטורית. לא מן הנמנע שהוא מנע את חורבן בית שלישי. כאשר כוחות הרשע של חמאס כבשו את הנגב המערבי ורצחו כ־1,200 ישראלים, למדינה היהודית נשקפה סכנה קיומית מיידית. אם חיזבאללה היה פותח במתקפה כוללת ביממות הראשונות אחרי 7 באוקטובר - מערך ההגנה הלאומי היה קורס. ישראל הייתה מתקשה לעמוד במלחמה רב־זירתית שבמהלכה הגליל העליון היה נכבש, בסיסי חיל האוויר היו משותקים ומאות בניינים בתל־אביב היו עולים באש. מי שמנע את ההתממשות של תרחיש האימים הזה הוא הציוני הגדול מכולם שיושב בחדר הסגלגל. נושאות המטוסים שאותן הוא שלח למזרח התיכון והנאום ההיסטורי שאותו נשא ב־10 באוקטובר הציבו מחסום מעצמתי איתן בפני אויבינו. במו ידיו הנשיא האמריקאי מנע אסון ישראלי.
אבל ביידן לא הסתפק בכך. בשעת מלחמה הוא בא ארצה לביקור הזדהות חסר תקדים שהבהיר לאיראן ושלוחיה שאם הם יצטרפו למערכה הם ימצאו את עצמם בעימות לא רק עם ישראל אלא גם עם אמריקה. הוא שלח לצה"ל את כלי הנשק ואת החימושים ואת הפגזים שלוחמינו היו זקוקים להם כאוויר לנשימה. הוא העניק לישראל כיפת ברזל מדינית, כלכלית ואסטרטגית. ביידן חיפה על כל חולשותינו וניסה לרפא את כל כשלינו. הוא היה מחויב לכך שנוכל לנצח את חמאס, להרחיק את חיזבאללה ולהרתיע את איראן. בכך הנשיא האמריקאי הציל את ישראל פעם שנייה.
רק דבר אחד ביידן ביקש בתמורה: מילים. רצון טוב. הצהרה שוחרת שלום של ישראל שתאפשר לו לתחזק קואליציה פרו־ישראלית בארצות־הברית ובקהילה הבינלאומית. אבל נתניהו אמר לו לא. למען האמת - הוא ירק בפניו. בעוד רכבת אווירית אמריקאית מצילה את צבא הגנה לישראל, ראש ממשלת ישראל נהג בארצות־הברית כאילו היא שפחה שלו. הוא התגרה בוושינגטון כשהצהיר שישראל תשלוט ברצועת עזה גם אחרי המלחמה, ופגע ישירות בבית הלבן כשהתנפל על הרשות הפלסטינית. ראש ממשלת המחדל נשך שוב ושוב את היד האמריקאית שזה עתה הצילה אותו ואותנו מטביעה.
נתניהו ידוע כנרקיסיסט כפוי טובה. מבנה אישיותי ייחודי גורם לו לחשוב שהכל חייבים לו הכל, בעוד הוא לא חייב דבר לאיש. תפיסת מציאות לקויה גורמת לו להאמין שגם אחרי שהמיט על ישראל אסון - הוא הגדול שבמנהיגיה. כפי שהוא עצמו העיד בשבוע שעבר בכנסת: בן־גוריון קטן עליו. אבל אופן הפעולה של ראש הממשלה אל מול נשיא ארצות־הברית כבר איננו עניין של עזות מצח, טעם קלוקל ומידות רעות. מדובר בפיקוח נפש של ממש. מדובר בנקיטת צעדים מופקרים שיש בהם כדי לסכן את חיי חיילנו ואת הביטחון הלאומי. במו ידיו, נתניהו שולל מאיתנו את החמצן המדיני הנדרש כדי לנצח במלחמה קיומית. במקום לעזור לביידן לעזור לנו, הוא מביא עלינו מפלה מדינית. גם בשעת מלחמה נתניהו מנהל קמפיין שנועד להציל את עתידו הפוליטי במחיר סיכון ממשי של עתיד המדינה.
