כשהייתי קטן, בשנות ה־80, אהבתי להביט לשמיים של צפת. הם היו זרועי כוכבים. כשהירח היה מלא, יכולתי בקלות לדמיין שהוא כדורסל, הכדור במשחק הגדול והאינסופי, לכאורה, שבין אלוהים לשטן. כשאתה ילד זה מרגיש לך ממש לא כוחות, כאילו שאלוהים והשטן בכלל לא באותה הליגה.
אני לא יודע מה קרה ב־40 השנים האחרונות. אם זה אלוהים שנח על זרי הדפנה ויצא מכושר משחק, או שהשטן לקח את תפקיד האנדרדוג ברצינות יתרה והתאמן בסתר בכל דקה פנויה. ואולי השנים שחלפו גרמו לי להתפכח ולהבין שייתכן והפערים כבר לא ממש גדולים. במטוטלת של שינויי המומנטום, חלק בלתי נפרד מכל משחק כדורסל (כמעט) נמצא כבר כמה שנים טובות בצד של השטן, ואני חושב שאלוהים השתמש כבר בכל פסקי הזמן שעמדו לרשותו. זה אומר שנותרנו פה לבד. אם לא ניקח את העניינים לידינו בכוחות עצמנו, ההפסד לשטן יהיה צורם.
