הרג שלושת החטופים בידי כוחות צה"ל חשף לא רק כשלים מבצעיים חמורים וליקוי מאורות מוסרי, אלא גם את המציאות הכואבת והמגבילה של התמרון הקרקעי ברצועה. בפועל, לא צריך להיות מינימום אלוף במיל' כדי להבחין בפער בין העובדות היבשות בשטח לעומת הציפיות הגבוהות שהוחדרו בציבור. למרבה הצער, עיקר השיח התקשורתי בטלוויזיה, ברשת ובעיתונים, למעט קולות בודדים, מוקדש לשמירה על המורל מחד, לצד אותו עיוורון הרסני כלפי צה"ל. כן, גם אחרי 7 באוקטובר.
בפועל, הדרג המדיני והצבאי מתקשים להוציא מגרונם את האמת: "מיטוט חמאס" הוא סלוגן טוב, אך לא יעד ריאלי בתנאים הנוכחיים. כעבור חודש וחצי של לחימה באינטנסיביות שאיש לא העז לדמיין, אין לצבא שליטה מלאה בצפון הרצועה. מדי יום נופלים חיילים בקרבות שם, שנערכים בתנאים מורכבים וקשים, על אף הסיוע המסיבי של חיל האוויר והארטילריה. כל הערכות הזמנים שפורסמו בנוגע למועד שבו ניתן יהיה להכריז על שליטה מלאה בטריטוריות כגון ג'באליה ושג'אעיה, התגלו כמשאלות לב במקרה הטוב. בדרום, לפי הדיווחים, המצב סבוך עוד יותר, גם בשל תנאי הפתיחה וגם בגלל נסיבות המלחמה: תנועת פליטים, הידרדרות תברואתית ועוד. גורל התמרון ברפיח בסימן שאלה, לאור הציפייה האמריקאית לשינוי בפורמט הלחימה.
כל אלה מובילים למסקנה בלתי נמנעת, ועם זאת כמעט בלתי מדוברת: השלב העכשווי במערכה לא יסתיים ב"השמדת חמאס", מטרה עליה הצהיר מספר פעמים שר הביטחון ודברים ברוח זהה נאמרו גם על ידי ראש הממשלה והרמטכ"ל. אמנם הארגון נפגע קשות, אלפי מחבלים חוסלו ועזה עוברת את הגיהינום שיחיא סינוואר זימן לה, אך היעד המרכזי אינו בר־השגה בטווח זמן הנראה לעין. וזה עוד לפני סוגיית החטופים והחטופות, שלא צועדת לשום כיוון חיובי: מאז התחדשה הלחימה, אף חטוף או חטופה לא חזרו לישראל בחיים.
למעשה, מה שקורה כרגע מזכיר בדיוק רב את המצגת המפורסמת על כיבוש עזה, שיד נעלמה דאגה להדליף לאודי סגל בשלהי מבצע צוק איתן. 122 חיילים (נכון לכתיבת שורות אלו) נפלו מאז ראשית התמרון הקרקעי ב־27 באוקטובר. זהו קצב של 70 נופלים בחודש של מלחמה "עצימה". אז, התחזית הייתה שייקח שנתיים "למוטט את חמאס" וחמש שנים "לטהר את הרצועה". גם אם הייתה זו הערכת־יתר, הרי שהיא עושה יותר ויותר שכל לעומת הצהרות רהב כגון "חמאס על סף שבירה" וכד': נניח, למשל, שייקח "רק" שנה "למוטט את חמאס", וגם זה בתנאי שתינתן הזדמנות כזאת, תחת לחץ בינלאומי ותוך שנת בחירות בארצות־הברית. המשמעות הצבאית, המדינית, הכלכלית והחברתית עצומה ומחייבת דיון עמוק ונוקב בהרבה מזה שמתקיים כרגע.
אלא שכדי להתניע דיון שכזה אין אלא לרדת מעץ ההבטחות המפוצצות. אבל מה שלא קרה אפילו עם נושא טקטי כמו הכנסת דלק לרצועה ("לא ייכנס"), לא סביר שיקרה בנושא אסטרטגי כמו התאמת מטרות המלחמה למציאות. נתניהו וגלנט לא מסוגלים לעשות זאת מבחינה פוליטית; הרמטכ"ל כלוא בתוך ייסורי האחריות של הצבא למחדל 7 באוקטובר, וגם להערכת חסר של יכולות חמאס בעזה; גנץ לא יכול להיראות כמי שבלם את ה"ניצחון", למרות שאין אחד כזה באופק. אבל הבשורה תמיד משיגה בסוף את אלה שבורחים ממנה, והזמן שחולף רק הופך אותה להרבה יותר מרה.
הדרג המדיני והצבאי מתקשים להוציא מגרונם את האמת: "מיטוט חמאס" הוא סלוגן טוב, אך לא יעד ריאלי בתנאים הנוכחיים
