הלטאה // ננו שבתאי } אייר: איתי בקין } כתר } 40 עמ'
האיור הפותח לספר 'הלטאה' מאת ננו שבתאי, מציג המאייר איתי בקין את הגיבור, יוני, כשהוא יושב על הרצפה ומצייר, והקורא כמו מביט בו מלמעלה, מזווית של מבוגר — הורה או מטפל. ציוריו של יוני מכסים את הרצפה ומלאים דימויים שהיו מחלצים הנהונים מלומדים מכל פסיכולוגית ילדים: איש עם מזוודה שחורה, אישה עם יד גדולה מונפת ושלל מפלצות וחיות פרא גדולות. המשך הקריאה מאיר את האיור הזה באופן שמלגלג מעט על הזווית הפסיכולוגיסטית הרווחת כל כך בספרים העוסקים בילדים להורים גרושים, ועל האופרטיביות שמרחפת על הנוסחה המוכרת: אבא ואמא מודיעים על פרידה, ילד עצוב וכועס, ילד מבין שההורים כבר לא אוהבים זה את זה אבל יאהבו אותו תמיד, וכולם חיים באושר עד עצם היום הזה. מעין הפצרה, כמעט האצה בילד: זוז, תתקדם, תתנחם כבר.
'הלטאה' לא מאיץ בילדים. להפך. העלילה מתרחשת זמן מה לאחר הגירושים, כשיוני אמור כבר להסתגל לסדר החדש ואפילו לחוש נינוח בתוכו. ואכן, ממבט ראשון חייו נראים כגן עדן: הוא מאויר בחצר ירוקה, רוחשת חיים, כשהוא מתנדנד בשמחה על ענף עץ גדול ויציב, ואמא ברקע, מספקת גם היא יציבות. אבל פרטים קטנים ששיבץ בקין באיור מרמזים אחרת: זוג חתולים רבים, עציץ סדוק, דלת נוטה על צירה ומעברה מתגלה אפלה, קצה זנב מתפתל בסדקי הגדר (נחש?) וחרב (מתהפכת?) המושלכת בדשא — כולם מעידים שיש גם צרות בגן עדן. ואכן, בכפולה הבאה מתברר שהבלגן הרגשי חוגג ומשתקף בבלגן הפיזי השורר ברחבי הבית. ועם זאת, זהו הבית. הטריטוריה המוכרת והאהובה, שלעומתה מוצג ביתו החדש והמסודר של אבא כזר ומנוכר, וכך גם זוגתו החדשה.
ילדים אינם אובייקטיביים כשמדובר בהוריהם, ולכן אין בסיפור שום ניסיון לשמור על איזון מזויף: אמא של יוני מאוירת כדמות חיננית, פייתית או נסיכתית כמעט, שמתהלכת יחפה בדשא ומאכילה את בעלי החיים, ולעומתה זוגתו החדשה של אבא, בתספורת משורטטת, עקבים חדים, "צבועה ומאופרת", מין אם חורגת מרשעת קלאסית. שבתאי לא מנסה לשכך את התחושות והדימויים הללו, להציע פתרונות או לארגן את העולם עבור הילדים. אדרבה, היא חושפת את המבוגרים בחולשתם, בכיעורם, באנושיותם: "ראית פעם כזה בלגן?" מרכל אבא עם זוגתו החדשה על אמא של יוני, ואחר כך "הם התנשקו בפה"; מריבות המבוגרים, הקטנוניות והמיניות, כל הדברים שהם חושבים שיוכלו להסתיר מיוני (ומהקורא) בלחישה, נראים ונשמעים בבירור.
אל מול כל אלה יוני מרגיש בודד מאוד. בקין ממשקף את הבדידות באופן נוגע ללב דרך המתח הוויזואלי שמייצר מבט משני עברי החלון, כשיוני מצד אחד והמבוגרים מצידו השני לא מסוגלים לשמוע את קולו, ונראה שהוא נאלץ להשתיק ולהחניק את הכעס שמופיע בהמשך בדמות הלטאה ההרסנית המשתוללת בחלומו. שם הזעם מותר, תרתי משמע. בקין אייר לטאה קטנה ופשוטה, דמוית שממית, המתפתלת בקלות בין המציאותי לחלומי/פנטסטי, בין החוץ לפנים, בין הביתי לאלביתיות שנוצרת כשהתא המשפחתי המוכר נשבר ומתעוות. הלטאה היא אמנם סמל לשינוי והשתנות עוד מימי קדם, אבל ברקע אפשר לשמוע גם הדהוד לאגדות מאותם ימים שבהן מככבת שדה בשם שממית, שבדומה ללילית חוטפת ילדים מאמותיהם. גירושים הם שינוי, אבל גם פרידה ואובדן.
החריזה החופשית, המהורהרת מעט, של שבתאי והשיריות המערסלת של הטקסט החותם את הספר משרות על הסיפור תחושה חלומית, משחקית כמעט, מאפשרת. מאפשרת לשהות עם הכעס והאבל, להתבונן בהם, לקחת את הזמן. הסיפור לא מסתיים בסוף סגור שבו הכל מסתדר ונעטף יפה בסרט. יוני נותר ישן לבדו בסלון המעוצב והמנוכר, כשלטאת הכעס עדיין נוכחת, פקוחת עין, ואפילו הים המערסל את חלומו "לא יודע בעצמו מה עובר אז בראשו של הילד יונתן". אין צורך להזדרז ולגרש את הבדידות והכאב. להפך. שבתאי יושבת עם הילד הקורא, מנדנדת איתו רגליים על שפת השבר. •
