א. אלה ימים קשים לנשימה. הגוף כואב. הדופק עולה. תחושה של מחנק. פנים ושמות מקיפים אותנו מכל עבר.
אלה ימים של בניין וצמיחה. סיפורי גבורה, צעירים מעוררי השראה, סולידריות ישראלית בשיא תפארתה.
וכשתסתיים הלחימה, ביום שאחרי, נצטרך להחליט את נחזור לסורנו. הילדים שלי ושלכם, אלה שנמצאים בקו החזית, כרתו ברית אחים, לא רק ברית דמים אלא גם ברית של חיים. האם הם יצליחו למנוע מאתנו לשלוח יד בנפשנו שלנו?
ב. ב־7 באוקטובר לא נרצחו רק אנשים. ב־7 באוקטובר מתו כמה רעיונות, הם נשטפו בדם הקורבנות, על פגיונות רוצחים שפלים. שמחת תורה הוא גם יום מותם של אמונות ודעות שליוו את כולנו שנים רבות. הימים הללו מחייבים אותנו באומץ ויושרה: לאף אחד לא קל להודות שטעה, לא קל להיפרד מרעיונות שהפכו לחלק מהזהות שלך.
ג. כל מי שאומר "אמרתי לך" אינו דובר אמת. כל מי שחושב שמה שקרה "תרם" להוכחת הצד שלו, מרמה את הזולת ואת עצמו. אדם ישר לא יכול שלא להתבונן אחרת על השכנים שלנו, לשקול שוב את ההסכמים וההסדרים, להתבונן באומץ בדרכי התנהלותם של חבריו וחברותיו בנאורות שבאוניברסיטאות, לשאול את עצמו שאלות עומק על זהות, על לאומיות, ועוד.
חלק מהרעיונות הישנים מתו. עכשיו צריך לאפשר לרעיונות חדשים להיוולד. אם כל אחד מהצדדים יהיה מאוהב ברעיונות של עצמו, אם נהיה נעולים בסטראוטיפים שהתרגלו לחיות לאורם, נחווה מלחמה פנימית מסוכנת. עכשיו הזמן למפגש וחיכוך עמוק בין עמדות ודעות, מפגש שיאפשר לידה של המופע הישראלי החדש.
ד. אז הנה, פרקים להולדת רעיונות חדשים, בבית הפרטי שלי. לפני כ־35 שנה נולדה הבת הבכורה שלי. הגענו לבית חולים בשבת, ועד שהצירים יתקדמו, סרתי להתפלל בבית הכנסת. אדם חרדי לקח על עצמו את משימת הובלת התפילה. הוא עשה זאת בדרך בוטה משהו, הדיר את כל מי שכיפה סרוגה או צבעונית לראשו. כשהגיע לתפילת המוסף, פנה אחד המתפללים, חולה בתלבושת כחולה, בבקשה: "תפילה לשלום המדינה", "מי שברך לחיילי צה"ל". לתדהמתי התפתחה מריבה שהובילה לקטטה בין הגבאי החרדי שסירב לבקשת החולה, שהתגלה כאב שכול. על אף גילי הצעיר, לא יכולתי לעמוד מנגד, חצצתי בניהם, חטפתי כמה מכות הגונות. אחרי השבת ההיא החלטתי שלעולם לא אהיה שליח ציבור במניין שבו לא יתפללו לכבודם של חיילי צה"ל או לכבודה של המדינה האהובה שלי.
בשבת שעברה נקלעתי למלון ירושלמי. רוב מוחץ של אורחיו היו חרדים. הגענו עם הבת, זו שבן זוגה משרת בעזה מאז 7 באוקטובר, לוחם בעוז ובנחישות. הבת שלי לא פחות גיבורה, הציפיה והדאגה קשות מנשוא. לפני כניסת השבת שלחנו לו הודעה בדבר המיקום שלנו, עוד הודעה שזכתה לסימן וי אפור אחד בוואטסאפ, הבחור מנותק קשר.
בשבת בבוקר הגעתי לתפילה. ניגש אלי גבאי, שוב חרדי, וביקש ממני לשמש כשליח ציבור. סירבתי. אתם יודעים למה. אבל הוא לחץ. ואני סיפרתי בקצרה את הסיפור. הוא דרש שאתפלל וביקש שאומר תפילה לחיילי צה"ל ולשלומה של המדינה. התפילה עברה ללא מחאה, אפילו היו ניצנים של התרגשות.
ב־11:30 בבוקר, בלב ארוחת הבוקר, צרחה של הבת פילחה את האוויר. החתן שלי נכנס, עם מדים ונשק. רבים מיושבי חדר האוכל, זה שהיה עמוס לעייפה בחרדים מגוונים שונים, עמד על רגליו ופתח במחיאות כפיים.
כולנו בכינו. הבנתי שמשהו חדש נולד. שצריך לפתוח את הלב, לאפשר לרעיונות, קשרים, חיבורים חדשים, להתרקם. שאולי משהו בחומה שהוקמה ביננו נסדק, אולי אפשר להתחיל מחדש, לבנות גשרים של יחד.
אלה ימים קשים לנשימה. הגוף כואב. הדופק עולה. תחושה של מחנק. פנים ושמות מקיפים אותנו מכל עבר. אלה ימים של בניין וצמיחה. סיפורי גבורה, צעירים מעוררי השראה, סולידריות ישראלית בשיא תפארתה
