גרירת הרגליים המתמשכת של ממשלת ישראל בדיון על היום שאחרי ברצועת עזה פוגעת במידה רבה ביכולתה לממש את היעדים האסטרטגיים שנקבעו למלחמה. היעדר שיח מעמיק ובעיקר היעדר מהלכים מעשיים מקטינים את היכולת לברוא מציאות חדשה וטובה יותר בעזה לכשיושלם המאמץ הצבאי, ויוצרים משקעים וחוסר אמון בקשר שבין הממשלה לממשל האמריקאי ולציבור הישראלי - ושני האחרונים תובעים בהירות אסטרטגית לגבי העתיד ארוך הטווח בעזה.
מבט מפוכח מעלה כי בפני ישראל ניצבות כמה חלופות אסטרטגיות, כולן רעות, וכי עליה לבחור את הגרועה פחות. את הרעיונות בדבר דחיקת הפלסטינים לסיני באמצעות "טרנספר מרצון" או שליטה ישירה ללא מגבלת זמן על עזה נדרש לדחות על הסף היות שהמחיר המדיני, הביטחוני, הכלכלי, החברתי והבינלאומי שלהם יהיה כבד מנשוא. בדומה לכך, יש לפסול את החלופה של מיטוט שלטון חמאס ומיד לאחר מכן מימוש נסיגה מהירה, דבר שיותיר בעזה חלל של אנרכיה שימולא על ידי שלל גורמים קיצוניים שיציבו איומים ביטחוניים מתמשכים על מפתנה הדרומי של המדינה.
השבת הרשות בתצורתה הנוכחית לעזה נדחית על ידי הממשלה מסיבות פוליטיות, אולם בפועל אינה ישימה בשל חולשת הממשל ברמאללה שבקושי שולט ביהודה ושומרון, סובל מניכור ציבורי עמוק וחסר כלים של ממש לאכוף ריבונות בעזה שממנה הוא נעדר במשך 16 שנים. הרעיון לשליטת כוח רב לאומי או ערבי בעזה מוטל בספק גם הוא נוכח המוטיבציה הנמוכה של גורמים חיצוניים להשתלב בהרפתקה שכזאת, לצד הניסיון הרע של ישראל עם אפקטיביות של כוחות בינלאומיים, דוגמת יוניפי"ל.
לאור פסילת רוב החלופות, ניצבת אחת "חיוורת" שנדרש להעמיק בניתוחה או להתחיל במימושה. מדובר בכינון ממשל אזרחי פלסטיני במקום שלטון חמאס שיהיה מבוסס על כוחות מקומיים שלא מזוהים עם הארגון - כגון ראשי עיריות, חמולות, איגודים מקצועיים ואוניברסיטאות וכן אנשי עסקים ובכירים בפת"ח. אלה יספקו את השירותים האזרחיים בעזה ויאכפו סדר ציבורי, בעוד ישראל תהיה אמונה על המרחב הביטחוני, לרבות מיגור האיומים שימשיכו להתקיים.
מדובר בישות שתקיים זיקה הדוקה לממשל ברמאללה ותוגדר חלק ממנו לאחר שזה יעבור שינוי מעמיק, ובמוקדו טיהור משחיתות ומהסתה. חיוני שישראל תקפיד על שני תנאים במהלך כינון אותה הישות: הענקת דריסת רגל רק לגורמים הנתפסים חיוביים ואמינים (בפרט איחוד האמירויות וסעודיה) ובלימת כאלה שהוכחו כמזיקים (קטאר); ובכל תרחיש, קיום משטר קבוע שאינו פלסטיני בגבול שבין עזה למצרים - בינלאומי, ישראלי או שניהם יחד.
ניתוח החלופה מחייב גישה ריאלית: כינון הישות העזתית יצריך מעורבות ישראלית עמוקה; יהיו גורמים מקומיים שיסתייגו מהשתלבות בגוף שיהיה אחראי למשימה כבדת המשקל של שיקום האזור; וסביר כי אותו מינהל אזרחי יסבול מניכור של חלק מהציבור וכן מהתרסה מצד חמאס - שיפעל כאופוזיציה חוץ־ממשלית או אף כמחתרת. ועדיין, אין לישראל חלופה טובה יותר. אם זו תתבסס, ניתן יהיה לשקול נסיגה הדרגתית ממקומות שבהם הממשל הפלסטיני יוכיח אפקטיביות.
תחילת דיון על היום שאחרי בעזה תגלם תיקון טעות לאחד מרכיבי הקונספציה שרווחה בישראל עד 7 באוקטובר: האמונה כי ניתן לאורך זמן לכונן יציבות בהקשר הפלסטיני ללא אסטרטגיה סדורה ובאמצעים כלכליים בלבד. המציאות החדשה עשויה להוות בסיס לקבלת הכרעות היסטוריות שמהן נמנעה ההנהגה בישראל בהתמדה, גישה שהוכחה פעמים רבות מדי כהרת אסון.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
