כל הסיפורים // קלאריס ליספקטור } תרגום: מרים טבעון } הספריה החדשה } 565 עמ'
פלורה מחכה בבר לאהובה שהבטיח לה לחגוג את האירוע הגדול בחייהם. הוא מאחר. תוך כדי ההמתנה היא מתבוננת ביושבים בבר ומדמיינת שהיא נמצאת בבית קפה באפריקה, מוקפת גברים שעיסוקם מפוקפק, אולי מרגלים. מיד היא מעירה לעצמה בביקורתיות ש"תמיד כשקרו לה 'דברים' שזרה את הדברים האלה במחשבות לגמרי עקרות וחסרות היגיון". למשל, אי אז, כאשר שכבה מפוחדת בבית החולים, לפני האירוע הגדול של לידת בתה, "עקבה בעקשנות אחרי מעוף של זבוב מסביב לספל תה והתחילה לחשוב, באופן כללי, על חיי החתחתים של הזבובים".
קלאריס ליספקטור היא סופרת מתבוננת. כל דבר המתגלה לעיניה, אדם או חיה או אפילו דומם, או מושג, או פעולה יומיומית, הוא מושא להתבוננות מעמיקה. אך אם התבוננות נתפסת לעיתים כפעילות שקטה, שבמסגרתה הצופה ניצבת מבחוץ, מתבוננת באובייקט ומתרשמת ממנו ממרחק בטוח — הרי ליספקטור הופכת את ההתבוננות לפעולה אקטיבית במיוחד, שבוראת לדמויותיה עולמות חלופיים.
רבות מהדמויות, בעיקר דמויות הנשים, בסיפוריה של ליספקטור זקוקות לעולמות החלופיים כדי לנשום: כדי לצלוח את החיים המחניקים, המונוטוניים, של רעיה ואם במשרה מלאה. לרוב הטריגר ליצירת העולם החלופי הוא אקראי לגמרי. בסיפור 'אהבה' אנה חוזרת מקניות, ובאחת מתחנות החשמלית היא רואה דמות של עיוור לועס מסטיק: "היא נטתה קדימה והביטה בעיוור בהתעמקות, כמו שמביטים במה שלא רואה אותנו". בגלל תנועת הלעיסה העיוור נראה לה מחייך, והיא מרגישה כאילו העליב אותה. אנה יוצאת משיווי משקלה, היא נופלת עם הסל שלה, שתכולתו מתפזרת, וצעקתה מביאה לעצירה יזומה של החשמלית. החוויה הזאת מנפצת לרסיסים, לפחות למשך יום ההתרחשות, את הסדר ואת השליטה שבנתה בעמל רב בחייה. אך בתוך סערת הרוחות היא חווה גם רגש חדש - רגש של אהבה למחולל הסערה, לעיוור.
איך מביטים "במה שלא רואה אותנו"? ומדוע המבט הזה כל כך מטלטל? העיוור משקף לאנה את העיוורון הפנימי שלה רוב הזמן ביחס לחייה. ההתמקדות בחיוך המלאכותי, האוטומטי - חיוך ללא סבל, כהבחנתה - שנוצר בעת לעיסת המסטיק, משמשת לאנה סוג של תמונת ראי של האוטומטיות שבשגרת חייה, שבה דווקא יש סבל, גם אם מוכחש, ואין בה חיוך, ולא את החופש לחייך.
אחדות מדמויות הנשים של ליספקטור (למשל, בסיפורים 'הבריחה', 'אובססיה') מנסות לממש את העולם החלופי במציאות: הן מנסות לברוח פיזית מהכלא הפטריארכלי, לצאת לחירות, לחוות מחדש את תשוקת החיים שאבדה וליצור לעצמן זהות אינדיבידואלית חדשה. אך בדומה לאנה, שלא ברחה למקום אחר אלא הזדמנה אליו כחלק משגרת יומה, גם ההצלחה שלהן חלקית, משום שגם הן אמביוולנטיות ביחס למוסד המשפחה: השגרה הבורגנית של מילוי מטלות אינסופיות בסדר קבוע ושל תִחזוק הבעל והילדים מספקת לנשים אלה יציבות מדומה והגנה מפני העולם המסוכן שבחוץ - אך בדרך המעטפת הזאת נסדקת והן חוות מין רגעים של הארה.
שחרור דרמטי יותר מתכתיבי ההתנהגות הנשית ה"נאותה" מופיע בקובץ הסיפורים האחרון שליספקטור פירסמה בחייה, 'דרך הייסורים של הגוף' (1974). הקובץ, שכונה בפיה "זבל" ובפי אחרים גם "פורנוגרפי", היה יוצא דופן למקומו ולזמנו במתירנות המינית שלו. אבל במבט עכשווי לא רק שסיפוריו רחוקים מפורנוגרפיה, אלא שהם גם מבריקים ומממשים באופן ייחודי את ההבטחה שהפציעה בהופעתה הראשונה של ליספקטור בזירת הספרות הברזילאית, עם הרומן 'קרוב ללב הפראי'. ב'דרך הייסורים' ה"הוריקן קלאריס", כפי שכונתה ליספקטור מהתחלה, שב ומתפרץ, אלא שב־1974 הוא פרץ דרך באופן בלתי ניתן לעיכול, כלומר באמת הקדים את זמנו.
אף שחייהן של נשים בחברה גברית הם עניין מרכזי בסיפורים של ליספקטור - ובכרך המקבץ את כל סיפוריה רואים כמה דִיונהּ במצב הנשים הוא דומיננטי ומרשים — הם אינם רק מטרה בפני עצמה, אלא גם דרך לומר משהו על המצב האנושי בכללו ואפילו על יחסי אדם־סביבה. בכתיבתה יש שילוב בין איזה אקזיסטנציאליזם שחותר לראות את הקיום "כפי שהוא", אקראי, לא מנומק, לא סיבתי, לבין ערעור כמעט פוסטמודרני על עצם המושג "קיום" ועל צמדי הניגודים הבינאריים קיום/מהות, אדם/חיה, ואפילו גבר/אישה. סיפורי/משלי החיות שלה, 'תרנגולת', 'הביצה והתרנגולת' ואפילו 'קופים', ומכיוון אחר בדיקת המושג המופשט "דממה" בסיפור בשם זה, הם לא פחות פורצי דרך ומפתיעים באחרוּת וברעננות הכמעט עכשווית שלהם מהסיפורים הנסבים על דמויות אנושיות.
החוקרת הפמיניסטית הלן סיקסו ביססה במידה רבה את המושג "כתיבה נשית" על יצירתה של ליספקטור, וקובץ מאמרים והרצאות שלה עליה התפרסם בספרה 'לקרוא עם קלאריס'. המושג הזה זכה לדיון ביקורתי ער, מוצדק וחיוני בחלקו, במחקר הספרותי־פמיניסטי, ועבר לא מעט גלגולים. אבל יש דברים יסודיים שכדאי לזכור מסיקסו: בעיניה "כתיבה נשית" אינה מוגבלת לנשים, כך כתב גם ז'אן ז'אנה. כתיבה כזו מתאפיינת לטעמה ביצירת יחסי כותבת־קוראת לא שתלטניים משני הצדדים. יחסים שמכילים דיגרסיות, שמשאירים פתח לאחרוּת לא נגטיבית, יחסים סבלניים, שמאפשרים לקוראת "להיוולד" בכל פעם מחדש תוך כדי קריאה. "יש להתייחס לטקסט כאל אדם, על המסתורין שבו", כותבת סיקסו, "יש לקבלו כמו שמקבלים אדם: על אי־מובנותו". נראה לי שזאת המלצה נהדרת לא רק לקריאת ליספקטור אלא גם לקריאה בכלל — ולחיים. •
