שיח האחריות הוא פחות חשוב, ובוודאי פחות דחוף, מהמלחמה באויב העיקרי - אך הם אינם מוציאים זה את זה. אפשר להילחם במחלה וגם לחשוב, לאחר טיפולי העזרה הראשונה, כיצד משפרים את תפקוד המרפאה. אם הרופא הקבוע מיסד שיטת טיפול שגויה יש להחליף אותו, גם אם כל יועציו ואפילו מתחריו במרפאות אחרות לא הבינו את הטעות.
חלק מהדיון הציבורי בשאלת האחריות לכישלון בעזה מבוסס על תפיסה מופרכת של סיבתיות או של אחריות. כאשר בוחנים אם גורם כלשהו נושא באחריות בשל מעשה או מחדל, יש להשוות את ההתרחשות שאירעה בפועל להתרחשות היפותטית חלופית, שבה אותו גורם פועל אחרת - ולבדוק אם התוצאה הגרועה הייתה קורית גם בהתרחשות החלופית. ננסה ליישם, בחמש נקודות:
הטענה שקציני המודיעין גרמו לאסון בסירוב להעביר התרעות או שהטייסים ואנשי כוח קפלן שיכנעו את האויב שהצבא מסרב להילחם היא שטות משום שגם אלמלא פעולותיהם התוצאה הייתה זהה. האויב לא מספיק מטומטם כדי להאמין לפרובוקציות הסרבניות שנועדו לצורכי ויכוח פנימי.
הטיעון שנתניהו גרם לחולשה הצבאית בכך ש"פילג את העם" כולל את הטענה הראשונה. המנגנון הסיבתי המתואר בטיעון הזה פועל כך: נתניהו העלה הצעות חוק בבית המחוקקים, ההצעות הניעו גל מחאה, והוא החליש את הצבא או חיזק את רוחו של חמאס באופן המתואר בטענה הראשונה. אבל האויבים הרי לא התחשבו במשמעות הרוחנית של ה"פילוג", אלא רק בהשלכתו על עוצמה צבאית.
הטענה שלוין, רוטמן או קופל גרמו לפלישת חמאס מטופשת. חמאס לא חשב שסוד כוחה של ישראל מסתתר במינוי שופטים באופן שונה מן המקובל במדינות המערב או ביומרתם החריגה לעמוד מעל האסיפה המכוננת, והיה פועל באותו אופן גם אלמלא ניסיון הרפורמה המשפטית.
האסון לא היה מתרחש אלמלא כל הצמרת המדינית והביטחונית שלנו הייתה מחזיקה זה קרוב לשני עשורים בתפיסת יסוד שניתן להכיל אויבים שמצהירים שבכוונתם להשמיד את ישראל ומבצעים מדי פעם התקפות. התפיסה הזאת הובלה בידי נתניהו, שהיה הדמות הפוליטית המשמעותית ביותר זה שנים ארוכות, והצטרפו אליה בזמנים שונים כל חברי קבינט המלחמה הנוכחי, ממשלת בנט־לפיד, הרמטכ”לים וראשי אמ"ן לדורותיהם ועוד.
משמעות הטענה שנתניהו לא יכול היה לפעול אחרת משום שחייב היה לחכות לתבוסה צבאית כדי לקבל לגיטימציה ציבורית למלחמה בחמאס היא שהוא לא היה כשיר מלכתחילה לשאת באחריות למצב המדיני והביטחוני. אם נתניהו הבין שאנחנו דוהרים לאסון, ידע מה נחוץ כדי למנוע אותו, אך לא עשה דבר מתוך הנחה שהוא נזקק ללגיטימציה שלא יקבל - האחריות שיש להטיל עליו נובעת מנכונותו לכהן בתפקיד שהוא לא מסוגל למלא. אבל האמת היא שלא נתניהו ולא יתר הצמרת שלנו הבינו.
פרופ’ רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס