צריך לחדד את ההסבר מדוע נתניהו צריך לסיים את תפקידו בהקדם.
ראשית, סוגיית האחריות.
כאחדים מראשי הצבא והפוליטיקאים, נתניהו אחראי לקונספציה שחמאס מורתע או לקונספציה (השונה) שישנו אינטרס ישראלי בשימור שלטונו. בסוגיה זו נתניהו אינו אחראי בלעדי. למעט בהיבט אחד מכריע - הוא זה שעמד בראש המערכת שכשלה ובמשך תקופה ממושכת וכמעט רצופה מ־2009. עם זאת, נתניהו אחראי באופן אקסקלוסיבי לחולשה שהקרינה ישראל בעקבות השסע שנִבְעָה בחברה הישראלית מאז הושקה ההפיכה המשטרית בינואר. מדוע אני אומר באופן בלבדי? ומה עם המפגינים, וכולי? זאת משום שהוא היה המנהיג האחראי שתחתיו התחולל הקרע. הוא היה בעל הכוח שבידו להפסיק את הקרע והוא זה שלא שעה לאזהרות המפורשות של ראשי מערכת הביטחון על הסכנה שמצויה בה ישראל בגין הקרע. באחריות זו לא חולק נתניהו עם ראשי הצבא והמדינאים. הרי גלנט פוּטר בידי נתניהו בדיוק משום שהדגיש את סכנות הקרע הפנימי.
ובאופן מקיף יותר: בשנים האחרונות הפך נתניהו ביתר שאת למפלג והמשסע הגדול של החברה הישראלית, מי שגרר אותנו לחמש מערכות בחירות מתישות ומפלגות. נתניהו הפך להיות המנהיג האנטי־ממלכתי הבוטה ביותר שהיה פה, במלחמתו חסרת המעצורים והנוגעת בדבר נגד מוסדות הממלכה: המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, "הפקידים".
לאוהדיו, בהם אנשים ערכיים ונבונים, אפשר לנסות ולומר: נגיד, שה־כ־ל נכון. נתניהו הוא מנהיג גדול שנרדף בידי ה"דיפ סטייט". עדיין העובדה החותכת היא שהמנהיג הדגול הזה מפצל את העם לשניים. והוא זה שהשסע שהוא גרם לו גירה את אויבינו ימ"ש להכות בנו ב־7 באוקטובר. ולכן, אפילו לשיטתכם, הוא חייב ללכת על מנת להתחיל לשקם את החברה הישראלית.
אבל הסיבה העיקרית לכך שאם ישראל חפצת חיים על נתניהו ללכת הביתה בהקדם קשורה ליחסיו הבעייתיים עם האמת, ובייחוד לאשפיות שלו בשליטה בשיח, ללא שמירה על קשר עין הכרחי של השיח עם המציאות. בכך נתניהו הוא המנהיג הפוסטמודרני ביותר שהיה לנו, זאת משום שההגות הפוסטמודרנית (פוקו ובודריאר, למשל) הדגישה את העצמאיות של השיח ביחס למציאות שהוא כביכול מייצג.
הדוגמה האחרונה לכישרון של נתניהו (הגאוני, ולכן ההרסני) לשליטה בשיח הוא הקמפיין שלו כעת נגד הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה. לגופו של עניין, הקמפיין אינו פסול (וגם, חשוב לומר, נחישותו המוצהרת כעת לא להרפות מטבעת החנק על חמאס נכונה בעיניי). כל מי שבעד הכנסת הרשות לעזה צריך לענות על שתי שאלות בסיסיות: איך לא חוזרים על 2000 ועל 2006־2007? כלומר, איך מוודאים שהרשות עצמה לא מתהפכת עלינו, והיאך מבטיחים שהרשות לא מתקפלת כמגדל קלפים, כפי שנפלה בקלילות לידי חמאס בעזה. אך לכל ינוקא פוליטי ברור שנתניהו מדגיש את הסוגיה הזו כעת מטעמים פוליטיים פנימיים (עובדה שכשלעצמה ממחישה את אי־האמינות של מי שנוזף בכתבים במסיבות עיתונאים על עיסוק בסוגיות פוליטיות בזמן מלחמה). אין היגיון מדיני רב כעת בהבלטת המחלוקת עם ארצות־הברית בסוגיה זו. שיקולים ענייניים היו מורים דווקא על ערפולה עד לאחר הכרעת חמאס.
ועיקר התחכום הפוליטי אינו בכך שנתניהו מבדל את עצמו מיריביו (לפיד, גנץ), שכביכול תומכים בהכנסת הרשות לעזה. התמקדות בעתיד הרצועה היא סחריר מבריק בדיוק משום שהיא מסיטה את כל השיח כולו מהעבר אל העתיד, קרי מהמחדל והאחראי למחדל למי שכביכול יציל אותנו ממדינה פלסטינית עתידית.
האסון של 7 באוקטובר נבע מכך שלא הבטנו כהלכה במציאות. לא חיל המודיעין והשב"כ, לא המדינאים וגם לא הציבור בכללותו. אוי ואבוי לנו, לפיכך, אם נמשיך להמליך עלינו את מי שמומחיותו היא מניפולציה בנראוּת על חשבון המהות (דוגמה מפוקפקת ניתנה לאחרונה בהצהרה הריקה של נתניהו על הגעת צה"ל לביתו הריק של סינוואר).
החיים תחת נתניהו הינם חיים בדריכות מתמדת: לא להסיט את המבט מהמציאות עצמה בגלל תעתועי השיח שהוא מושל בו כך ביד אמן. אחרי 7 באוקטובר אין לנו אנרגיה מיותרת לשחֵת בהבדלה בין המציאות לשיח שנועד לטפלל ולערפל אותה.
ד”ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות ב”ידיעות אחרונות”
