24.11.23, יום שישי, שעות הערב המוקדמות ועשרות אנשים מתאספים סביב המנחת של בית החולים שניידר בפתח־תקווה. במשך שעות ארוכות הם עומדים שם, גם כשהלילה יורד. מחכים לראות את הפעימה הראשונה של החטופים המשוחררים יורדים מהמסוק. לחגוג רגע קטן של נחת בתוך ים של צער וכאב.
זהו סיפור על סולידריות ועל אופייה הייחודי של החברה הישראלית, אבל הוא גם סיפור שמדגיש את העוצמה הבלתי נתפסת שבה חווים אנשים בישראל את המלחמה והטבח, גם אם לא נפגעו מהם באופן ישיר. 74 ימים מאז אותו בוקר של שמחת תורה, המראות לא מרפים, והמועקה לא משחררת. שום דבר לא דומה לחיים שהיו אז, ערב לפני 7 באוקטובר, גם אנחנו.
בשבועות האחרונים מתחילים להתפרסם נתונים ראשוניים שמאששים את ההערכות והתחושות על היקפים בלתי נתפסים של הפרעות ומצוקות נפשיות מאז החלה המלחמה. לפי אוניברסיטת חיפה כ־60% מהאזרחים שלא נמצאים בשני המעגלים הראשונים של הנפגעים במלחמה פיתחו הפרעת דחק אקוטית חריפה. לפי המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי, שיעור ה־PTSD הוכפלו מאז הטבח ושיעורי החרדה עלו מ־31% ל־44%. מחקר נוסף מצביע על כך ששני שלישים מההורים סובלים כעת מרמות בינוניות עד גבוהות של דיכאון.
ומי יטפל בכל האנשים הללו? בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה כמחצית מהפסיכולוגים הציבוריים התנדבו כדי לתת מענה לנפגעים. במשך ימים ארוכים הם עבדו ללא תשלום במלונות המפונים כדי לתת סיוע ראשוני לכל מי שזקוק לעזרה. רבים מהם עשו זאת על חשבון הקליניקות הפרטיות שלהם והפסידו אלפי שקלים. תחושת השליחות הכריעה את תחושת העלבון אל מול מערכת שממשיכה לנצל אותם. חודשיים וחצי חלפו מאז ועדיין אין מענה נפשי זמין ונגיש. כל מי שזקוק לו ייאלץ להישען על מערכת בריאות הנפש שהורעבה והוזנחה הרבה לפני שהחלה המלחמה, ועכשיו נמצאת במצב של קריסה מתקדמת.
במציאות הקיימת טיפול נפשי זמין ונגיש הוא פריבילגיה שמיועדת רק למי שיוכל לשלם כמה מאות שקלים בכל שבוע, וגם לו צפויה מלאכת חיפוש, שכן למרבית הפסיכולוגים הפרטיים יש רשימת המתנה עקב עומס הפניות. זאת למרות שחוק בריאות ממלכתי קובע שמדובר בשירות שאמור להיות בסל.
זה לא אמור להיות כך. בדיוק כמו שהמדינה אחראית לתת טיפול רפואי לכל פצוע או פצועה מהמלחמה, היא אמורה לדאוג למענה לכל מי שנפגע בנפשו כתוצאה ממנה. אבל נראה שבסדר העדיפויות המעוות של הממשלה השירות הזה ממשיך להידחק לשוליים. זה עצוב, אבל המציאות הזו שהפכה להיות רווחת הכלל, ממשיכה להיות החצר האחורית של מדינת ישראל. כל יום שעובר הוא קריטי, וההשלכות הן מסוכנות והרסניות, לא רק לאיכות החיים של הפרט, אלא לחברה הישראלית כולה. ככל שעובר הזמן המצוקות הופכות להיות מורכבות יותר וקשות לטיפול, ואנחנו הולכים ומתרחקים מהיעד – לשקם את העורף.
