זה נשמע בלתי מתקבל על הדעת, אבל כחלק מהמכלול המדכדך של הסיבות לעיוורון 7 באוקטובר נמצאת גם השפעתה הפרדוקסלית של מערכת כיפת ברזל - ובמובן מסוים, היא אפילו סיבה מרכזית.
התחלנו ברפאל לעבוד עליה כבר ב־2006, מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה, הרבה לפני שמפא"ת ומערכת הביטחון שוכנעו לתת לה שם ותקצוב. למעשה, עוד בתוך הלחימה, כשאלפי רקטות של חיזבאללה החריבו את הצפון, מפתחי טילי האוויר־אוויר בחטיבת הטילים טענו בביטחון שפשוט יותר ליירט רקטה או טיל, מאשר מטוס. מטוס מתמרן, מאיץ, מפעיל אמצעי נגד להטעיה. רקטה טסה במסלול בליסטי שנקבע ברגע השיגור. ניתן לחשב היכן תימצא בכל שנייה לאורך מעופה ולחזות במדויק את מקום הפגיעה. התנאי החמור, בניגוד להפלת מטוס, היה שהכרחי לפוצץ את ראש הנפץ של החימוש התוקף בעודו באוויר ולמנוע פיצוץ על הקרקע. מצב זה חייב תמרון חד למפגש באוויר (או לחליפה קרובה מאוד) של ראש המיירט עם חרטום הרקטה ומרעום שיפוצץ את שניהם כשהמרחק ביניהם הוא הקטן ביותר. מכאן המסלולים המפותלים בשמיים לפני שרואים את ההבזק ושומעים את הפיצוץ.
עבדנו על התוכנית כפרויקט חירום, שלוש שנים קדחתניות, ובמארס 2011 בוצע היירוט המוצלח הראשון. לאחר שנים של תחושת אין אונים בעורף, ההקלה והכרת התודה שהגיעו עם היירוטים הראשונים התחלפו לאט־לאט בתחושה של מובן מאליו. 12 השנים שעברו מאז הפכו את האיום הרקטי - הנשק הקטלני והאפקטיבי ביותר של חמאס וחיזבאללה - למשהו שניתן לחיות איתו.
כמות הטילים והרקטות שנורו על ישראל מאז מארס 2011 לא תיאמן, ולאו דווקא מבחינת מספר היירוטים מוכיח את יעילות המערכת, אלא בעיקר משום האפקט הבלתי מתקבל על הדעת של המדיניות שאיפשרה זאת. במשך 12 שנה ישראל התירה לאויביה לירות ללא הבחנה עשרות אלפי רקטות אל מרכזי האוכלוסייה שלה כשהיא מגיבה מדי פעם תגובת ענישה - רק כיוון שלמעלה מ־95 אחוז מהירי הפראי הזה סוכל באוויר. שום מדינה בעולם לא הייתה מתירה זאת.
כשמסרנו את המערכת, חשנו כולנו שאנחנו מציידים את ממשלת ישראל במטריית מגן שתאפשר לה להגיב בשיקול דעת ובתחושת ביטחון על גשם הרקטות. שבהגנה המוחלטת כמעט שאנו מספקים, אנו מורידים ממנה לא רק את הלחץ להגיב מיידית בשל כמות נפגעים ונזק, אלא גם את החשש לפגיעה בעורף כאשר תבחר להגיב בכוח. זו בלי ספק הייתה ההשפעה בפועל: ישראל התנהלה כאילו ירי הרקטות הוא ענן זבובים שמצריך צליפת זנב מדי פעם.
את התשובה לשאלת השפעתם האמיתית של סבבי הלחימה השונים מאז על יכולות חמאס ראינו בשבת ההיא ורואים היום, אחרי חודשיים של לחימה. כשנתניהו בנאומיו מתפאר בעוצמת המכות שספג חמאס תחת הנהגתו, הוא מעלה גיחוך של בוז. אבל רהב ריק כזה שמענו גם מאחרים, רמטכ"לים ושרי ביטחון, אחרי כל סבב. שני הצדדים התרגלו לכך כנורמה.
אמת, ב־7 באוקטובר מטחי הרקטות היו רק מיסוך והטעיה כסיוע להתקפה הקרקעית. האפקט של כיפת ברזל היה זניח כאן. אבל כמה פעמים אפשר היה לתמרן קרקעית, כפי שצה"ל עושה היום, כדי למנוע את הטבח. ועד כמה, בלי משים, דווקא הביטחון במטריית הפלאים הזו יצר בישראל את אפקט הצפרדע המתחממת.
זו כמובן רק נגזרת אחת של התמונה. בבסיס הכל עומדת מדיניות התחזוק של עזה באמצעות כסף קטארי ורישיונות עבודה, שהתפוצצה לנו בפנים. תחת האשליה של הסדרה והרתעה, מאות מיליוני דולרים שהגיעו לא רק מקטאר בנו את התשתיות, מימנו הצטיידות ואימונים ואיפשרו את ההונאה שביצירת הרושם כי חמאס מורתע ואיננו מעונין בעימות. אלפי הפועלים העזתים שהותרה כניסתם מילאו את אתרי הבנייה בדרום וביישובי העוטף. ובחסות אשליית הנורמליזציה הזו סינוואר הכין את כוחותיו, ותקף. עם כל הקושי והכאב לכתוב זאת, במובן זה הבאנו על עצמנו את 7 באוקטובר. המערכת כולה לקתה בעיוורון.
ההשפעה של כיפת ברזל על ראיית המציאות ב־12 השנים שחלפו מזכירה במשהו את שובל היוהרה של מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ב־1973. בשני המקרים התברר שלהצלחה יש גם מוצר לוואי. כיפת ברזל היא הצלחה פנומנלית, שהצילה אותנו באוויר והרדימה אותנו על הקרקע. זה הפרדוקס.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
