שלשום עשיתי טעות. בפעם הראשונה מאז שהחלה המלחמה הבאתי את הבן שלי בן ה־14, יאיר, לביקור בבית שלנו בקיבוץ כרמיה. להקה של חתולים שאף פעם לא ראינו חיכתה בחצר בכניסה לבית. הם נעצו בנו מבט חשדני שפירושו - באיזו זכות אנחנו פולשים לבית הנטוש שהם כבשו. יאיר התיישב על הספה בסלון, נשם לרווחה והודיע לי חגיגית: "אבא, אני לא זז מפה".
בסך הכל הגענו הביתה לאסוף כמה חפצים, ולא לקחתי בחשבון שהילד, שכל כך מתגעגע הביתה, יתבצר בסלון וגם כוח יס"מ לא יפנה אותו מכאן. חשבתי לעודד אותו עם קצת בישולים, שירגיש קצת בבית, אבל המקרר כמעט ריק ומה שנשאר בו ממילא פג תוקף. לקחנו פינג'ן והרתחנו קפה על הגז. זה הכי הרבה שיכולתי להציע לו. אחרי מסע שכנועים, כשברקע פיצוצים שמרעידים את הקירות מתקיפות צה"ל, יאיר הסכים לצאת מהבית בפרצוף חמוץ ולחזור למקום שאליו אנחנו מפונים. מאז 7 באוקטובר אנחנו על מזוודות ותיקים. מחפשים את עצמנו ברחבי הארץ. נדודים בלתי נגמרים. פעם אצל סבא וסבתא, פעם אצל הדודים במושב, אחר כך במלון במעלה החמישה, משם לחו"ל למשך חודש כי אין מה לחפש בארץ, ולאחרונה במרכז הימי של קיבוץ שדות ים. יפה שם ונעים על הים, מול הכחול שלא נגמר באופק. החדרים קטנים וצפופים.
יחד איתנו עוד עשרות משפחות מפונות ומיואשות מהמצב. מה יש לומר, באמת דואגים לנו ולא חסר דבר, ואלף אלפי תודות על התרומות ורוחב הלב, אבל שיסלחו לנו - כאן זה לא הבית. אפשר להרגיש בבית רק כשאתה בבית שלך, ולא בבית או בחדר אחר.
המועצה האזורית שלנו פתחה בתי ספר מאולתרים באזור חוף הכרמל, והילדים הולכים מדי יום בפרצוף חמוץ ומתגעגע. אבל שיסלחו לנו, זה לא הדבר האמיתי. אפשר להרגיש אווירת לימודים רק בבית הספר שהילדים מכירים. באמת שעושים מאמץ לשמור על הקהילה יחד, מלוכדת ואופטימית. זה מצליח פחות או יותר. אבל עדיין, זה לא הדבר האמיתי.
במלונות ובבתי הארחה שבהם נמצאים מפוני עוטף עזה מתחיל להיווצר סיר לחץ. לקחת עשרות משפחות ולדחוס אותם במלון או חדרים קטנים, צמודים מדי, זה ניסוי חברתי עם ציון נכשל מראש. יש הרבה מתחים, גם ריבים וסכסוכים, והאנשים כבר על הקצה. מצד אחד מנסים לשמור על אופטימיות, להעסיק את הילדים ככל שניתן למשל, אבל ברור לכולם שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. אנשים צריכים לחזור הביתה, מתישהו, אבל בבית שלהם עדיין לא בטוח וזה מתסכל.
ובכלל, מי יחזור במצב הזה? בשבועות האחרונים התושבים נדרשו להכריע לאן יעברו להתגורר באופן זמני. ברוב הקיבוצים זה נעשה בשיטה של הצבעה, וסביב הסוגיה נוצרו עוד יותר מתחים. האחד רוצה להישאר במלון, השני מעדיף לעבור לבניין מגורים, והשלישי בכלל מעדיף פינוי עצמאי במימון המדינה. כל אחד מושך לכיוון אחר, וזה יוצר קרעים ותחושה לא נעימה בקרב אנשים שעד לא מזמן היו שכנים וחברים טובים. כולם תלויים באוויר וזה מייצר סדקים בקהילות.
בסופי השבוע מרבית התושבים יוצאים ממרכזי הפינוי ומתארחים אצל קרובי משפחה. במוצ"ש או ביום ראשון, כמו שחיילים נוהגים לומר, "שביזות יום אל"ף", הם חוזרים שפופים למלונות לעוד שבוע בתנאי פליטות. רוב תושבי העוטף נקרעים בינם לבין עצמם. מצד אחד עם ישראל במלוא תפארתו מסייע בכל מה שצריך ואין מחסור והכל כמעט בחינם, אבל הדבר הכי בסיסי - הבית - רחוק ובלתי ומושג.
