יותר מחודשיים עברו מאז 7 באוקטובר, והביטחון העצמי של מדינת ישראל אט אט שב לעצמו. אם באותה שבת אחזה בנו תחושת חוסר אונים ואובדן, הרי שהזמן שעבר החזיר לנו את התחושה שאנו בלתי מנוצחים.
אותו ביטחון גם בא לידי ביטוי בהצהרות של חלק מחברי קבינט המלחמה על כך שעוד רגע מגיעים לסינוואר, והנה, הניצחון ממש מעבר לפינה. אלא שהמציאות רחוקה מכך, ובהקשר הזה, דבריו של הרמטכ"ל הרצי הלוי שהודלפו מישיבת הקבינט מדויקים: את בן לאדן לקח 10 שנים לחסל, וגם אם ההגעה לסינוואר תהיה קצרה יותר, הרי שלא מדובר בפיקניק. "מעבר לכך", היה צריך הרמטכ"ל להוסיף, "אני לא מוכן להסתפק בראשו של סינוואר". סינוואר, מוחמד דף, סאלח אע'רורי - כולם סמלים, אבל מותם אינו מספיק. "את רצועת עזה צריך לפרז, על ציר פילדלפי צריך להשתלט, ורפיח זה סיפור בפני עצמו", היה צריך לומר הלוי. "תפסיקו לשדר שהניצחון מעבר לפינה - עבודה רבה עוד לפנינו, יהיו אבידות קשות ואירועים כואבים. פנינו למלחמה ארוכה".
ההצהרות על כך שחמאס עוד רגע מושמד מיותרות ומזיקות כמעט כמו הקביעות המיותרות שהשעון המדיני אוזל ואין זמן. וזה לא שאין הישגים להתגאות בהם: בניגוד לכל התחזיות, צה"ל חזר להילחם בעזה לאחר ההפוגה והכיבוש של ג'באלייה ושג'עייה כמעט הושלם. גם החנוכיות בעזה, ספרי התורה והשמע ישראל מהמסגד הם הישגים. נכון, היו גם טרגדיות, כמו האסון שבו נפלו תשעה לוחמים באירוע אחד, או הירי של חיילינו בחטופים. זה רק מדגים עד כמה הדרך אל הניצחון קשה וכואבת, ודווקא בגלל זה ראוי שלצד ההצלחות האדירות נשמור גם על קצת צניעות. כולנו זוכרים את מי שבעבר הלא רחוק אמרו לציבור הישראלי אחרי מבצעי צעצוע ש"ניצחנו בגדול" - כשבעצם חפרנו לעצמנו את הבור.
בין אם זה נכון להודות בכך או לא, זו דעה שקיימת גם בקרב גורמי ביטחון - שבשיחות עימם ניכר כי הם מנסים להנמיך ציפיות. צה"ל כבר הגיע לבתי המנהיגים ולמנהרות שהובילו אותם מהבית עד למפקדה, וחשף את המפקדה המרכזית שלהם מתחת לכיכר פלסטין. הוא גם השתלט בצורה מרשימה על המנהרות מתחת לבית החולים שיפא. אבל, בכל המקרים הללו ראשי ארגון הטרור היו ונעלמו. זו תופסת לא פשוטה, אולי היא תסתיים מתחת לחאן־יונס, ואולי זה ייקח זמן רב יותר. גם אין "תבוסתנות" בהודאה כי זו תהיה מלחמה ארוכה, עם הישגים והפסדים לאורך הדרך, אלא להפך: במובן מסוים זו אמירה בוגרת ואחראית יותר.
חמאס יושמד בעזה, זה רק עניין של זמן, אך אולי זה לא ממש מעבר לפינה. וגם אחר כך יהיו לנו את חיזבאללה בצפון ואת איראן. ולכן, אם יצא דבר אחד חיובי מישיבת הקבינט שהודלפה, זה ההורדה שלנו לקרקע המציאות. בשאר הדברים אין גאווה גדולה לאף אחד מהצדדים: לא למדליפים בזמן מלחמה, לא לקצינים בכירים שקובעים כי להם בלעדיות על צה"ל, ובייחוד לא לעובדה שגם אחרי 7 באוקטובר לא השתחררנו משלשלאות העבר של המשבר בין הממשלה לצבא, שערב הטבח היה בשיאו הודות למחאה. כדי לנהל את המלחמה הזו טוב יותר צריך להפסיק לצאת בהצהרות, להמשיך את שיח האחדות - ואולי הגיע הזמן לעשות משהו נגד הדלפות. גם אם השתרבב אליהן משפט אחד נכון.
ההצהרות על כך שחמאס עוד רגע מושמד מיותרות ומזיקות כמעט כמו הקביעות המיותרות שהשעון המדיני אוזל ואין זמן. וזה לא שאין הישגים להתגאות בהם