היכולת להפיק פרויקטים בהיקף סמי־דוקומנטרי גם תוך כדי מלחמה היא אחת הסיבות לעדיפות הטלוויזיונית המובהקת של חדשות קשת. למרות שאין חשש למחסור בעדכונים וסיפורים, מהדורה של שעתיים היא עניין מאוד מונוטוני ומתיש. ומכיוון שבינתיים אף אחד בערוץ 12 לא חושב חלילה לקצר (והיריבות לא יעזו לעשות זאת לפניהם), אין אלא לשבור את הרצף של דיווח־פרשנות־כתבה סוחטת דמעות עם חומרים מסוג אחר.
דוגמה מוצלחת הייתה "עזה כמוות", ששודרה לפני חודש בשני חלקים, במסגרתם הציג יאיר שרקי את מצעד האיוולת ביחס של ישראל לרצועה מ־1948 ועד הלום. ובגלל ש־40 דקות לא מכסות אפילו רבע מהסאגה העזתית, הערך של הסדרה נבע מעבודת ארכיון יסודית במגבלות הזמן, מאריזה אסתטית נאה ובעיקר מזהות המרואיינים הבכירים שהתייצבו מול המצלמה: שלושה ראשי ממשלה (אהוד ברק, אהוד אולמרט ונפתלי בנט) וראש מוסד עם אגו של ראש ממשלה (יוסי כהן).
גם "על העיוורון", שחלקה השני שודר אמש, ניסתה לנתח סוגיה מורכבת ובוערת במבט לאחור: כיצד כשלה מערכת הביטחון המהוללת מלהבין את הכוונות האמיתיות והיכולות הקטלניות של חמאס לפני 7 באוקטובר. אולם כאן לא זו בלבד שהסדרה אינה מחדשת אפילו רבע פרט על ידיעות, תחקירים ומאמרים שפורסמו ממש לאחרונה: גם אי אפשר להתעלם מהסיבוב שניר דבורי עושה בשמש עם חמישה טונה חמאה על הראש.
למעשה, כבר במשפט הראשון של הפרויקט חשף הכתב הצבאי את הכשל היסודי: "אמרו שאי־אפשר להפוך אבן בעזה מבלי שישראל תשמע את הנקישה". ובכן, אלה ש"אמרו" אכן אמרו, אלא שדבריהם נתפסו כתורה מסיני בין השאר בזכות שופר מאוד חזק, שנשמע כמעט מדי ערב בערוץ הכי נצפה. הם "אמרו" גם שחמאס חלש ומורתע, רוצה למשול ואיבד את המנהרות, וקול הרעם מנוה אילן לא בדיוק נמנה על אלו שהטילו ספק, חשפו פערים בין השחצנות למציאות או בכלליות התאמצו להתבדל מדף המסרים המערכתי.
חוכמת הבדיעבד המיתממת מגוחכת במיוחד בהקשר של החמצת ה"אוסינט", המודיעין הגלוי: אפשר לחשוב שדבורי כן האזין ליחיא סינוואר או לאזהרות של תושבי ומנהיגי העוטף וזעק שהקונספציה עירומה, או סתם הוסיף קורט מלח לצד הדבש שהוא שפך וממשיך לשפוך על צה"ל והשב"כ. למשל בסיום מבצע מגן וחץ, חמישה חודשים בלבד לפני המחדל, הוא התמוגג מ"הצלחה מודיעינית יוצאת דופן" והתפעל מ"יכולות נוספות ששוכללו ב־3 רמות: המודיעין החזותי... המודיעין האנושי... ומודיעין סיגינט". במילים אחרות: לשמוע מניר דבורי הרצאה על החובה להטיל ספק זה כמו לקבל שיעור במוסר לחימה מצבי יחזקאלי.
בקטנה
הפרק על חסן נסראללה בעונה החדשה של "אויבים" (כאן) היה חדשני כמו נס קפה: מעט חומר מסקרן (הישראלי שפגש במזכ"ל חיזבאללה בתחילת דרכו) ששפכו עליו הרבה מים רותחים וסוכר בצורת אינפורמציה ידועה, ניתוחים שנטחנו וסיפורים סמי-רלוונטיים. התוצאה היא משהו שאולי אפשר לכנות בשם "קפה" לצד טעם הלוואי המוכר של הסדרה הבעייתית והשאלה הרגילה שמתעוררת בעקבות הצפייה בה: אם כבר כסף ציבורי, לא עדיף להשקיע במכונת אספרסו?
