כבר לפני עשרות שנים נשים פמיניסטיות כתבו ארוכות על כך שהעבודה של נשים בביתן היא עבודה שקופה. משרה שנייה ולא נחשבת. היום אנחנו רואות את זה בצורה הכי ברורה בעידן שבו יש צהרון, מכבסות, בייביסיטר, מורה פרטית או וולט שעולים לנו הון ועדיין לא מחליפים את אמא ואבא. אם היינו מפריטות את כל משימות הילדים והבית זה היה עולה הרבה הרבה יותר מהמשכורת הממוצעת.
בזכות אותה תודעה, בחלק גדול מאוד מהבתים המשימה החשובה של תחזוק התא המשפחתי היא משימה לשניים. גם אם השוויון לא מלא, ההתקדמות היא אדירה. נשים וגברים מוצאים את האיזונים שמתאימים להם כזוג בין בית ועבודה. והאיזונים הללו הם עדינים מאד ותלויים בכל כך הרבה דברים. בסוג הקריירה של כל אחד מהשותפים, ביכולות ובכישורים שלהם, בגילי הילדים ועוד. החוזה האינטימי הזה מופר ברגל גסה ברגע שאחד מבני הזוג נשלח למילואים. לא למילואים של שבוע או חודש - אליהם אפשר להיערך מראש, אלא למלחמה ארוכה ומסוכנת. באותו הרגע נשים (אלו כמעט תמיד נשים) מקבלות צו 8 משלהן: הבית - עלייך, הילדים - עלייך, הדאגות והפחדים שלהם ושלך - עלייך. וגם העבודה והקריירה עלייך. שום דבר לא נעלם ולא התאדה, רק נוספו עוד כדורים לג'אגלינג הקשוח הזה.
האמת היא שזה מביך שנדרש דיון מיוחד בכנסת בשביל להבין את עומק הפגיעה במשפחות המגויסות. הרי כמו שיש גברים שמפסידים התמחות כסטודנטים, או שהעסק שלהם קורס כי הם בתוך הרצועה - כך הנשים שלהם מתמודדות עם אותם אתגרים. איזו אישה עצמאית תמנף עסק בשיא המלחמה כשהיא צריכה לטפל בילדים באופן מלא? מי יכולה לצאת למשמרות של שעות בבית חולים או בקליניקה כשאין מי שירדים ילדים? מה תעשה אישה מפונה שבעלה מגויס? או מי ששייכת לתחום שנפגע קשות כלכלית כמו תיירות או תרבות? ואפילו לא נכנסנו לעניינים פעוטים כמו ילדים שמתמודדים עם אתגרים מיוחדים גם בשגרה, נשים בהיריון או אחרי לידה, משפחות בקו הטילים, השפעות נפשיות על כל בני הבית שדורשות מענה ועוד.
במציאות נורמלית קבינט חברתי־כלכלי לוקח בחשבון את האתגרים הללו וחושב על מענים: מיפוי צרכים, הגנה על מקומות עבודה, תוספת ימי מחלה או חופש, מענה באוניברסיטאות, מענקים מיוחדים או סיוע נקודתי. בדיוק כמו שחושבים על מי שבחזית (וגם הם, לצערנו, זוכים לתמיכה באופן חלקי בלבד).
בבוקר שמחת תורה, כשבן זוגי פתח את הטלפון, כבר התחלתי להכין לו את התיק. זה היה ברור לנו כשמש בצהריים שהוא יוצא ולא ברור מתי ניפגש. הוא וחבריו הם האנשים הכי טובים שיש לנו - וזו זכות שהם אלו שנושאים את האלונקה הכבדה של ההגנה על הארץ. רוב מוחלט של המשפחות גאות מאד במגויס או במגויסת, ועושות כל שביכולתן לתת להם את מלא הכח והגיבוי.
אבל כשלאורך שבועות ארוכים מסתמכים רק על רוח ההתנדבות וטוב הלב של האזרחים, בלי להישיר מבט למחירים הכבדים שהם משלמים - קשה לשתוק. ודאי כשאחוז כל כך נמוך מאזרחי ישראל מחזיק את המערך הזה. אף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש פראייר. אף אחת לא רוצה להיות נזדקקת, או לייצר פתרונות מהיקב או מהגורן. החוזה הבסיסי צריך להיות שאנחנו נתייצב - בשדה הקרב ובבתים גם יחד, והמדינה תראה את זה, תכיר בזה ותוקיר את זה. במעשים ולא רק בדיבורים.
