בעולם היהודי מציינים היום את צום עשרה בטבת – הראשון מבין שלוש התעניות על חורבנו של בית המקדש.
על פי המסורת, בתאריך זה, לפני כ־2,600 שנה, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, מצור שהסתיים בשריפת הבית בט' באב ואובדן הריבונות היהודית בירושלים.
כאות אבל וזיכרון נהוג להימנע מאכילה ומשתייה ביום זה, מעלות השחר (לפנות בוקר) עד צאת הכוכבים (עם חשיכה).
בשנת 1951 קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת גם כ"יום הקדיש הכללי", שבו מקיימים אזכרה לנפטרים שתאריך פטירתם לא נודע, ובעיקר לנספים בשואה, שכן על פי ההלכה, אדם שאינו יודע באיזה תאריך נפטר קרוב משפחתו צריך לקבוע לו יום אזכרה מיוחד בשנה.
בשל כך הפך עשרה בטבת למעין "גרסה דתית" של יום השואה והגבורה, ונהוג להדליק בו נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות ששת המיליונים. בבתי כנסת רבים אף נושאים את תפילת "אל מלא רחמים".
