אתמול בצהריים, אחרי שבוע נקי מיירוטים למרכז, וכשבפינת הליטוף של דובר צה"ל אנחנו מדווחים מדי ערב על השליטה של צה"ל בצפון הרצועה – ירד מטח כבד על גוש דן והשפלה. מיטוט חמאס? שלב ג'? סיום השלב העצים? נדמה לי שמה שמזהה סינוואר אצלנו זו דווקא חולשה. מי שמסרב לכל משא ומתן בעניין החטופים עד שהלחימה תיפסק לגמרי ודורש קודם נסיגה של צה"ל מהרצועה - לא מרגיש את לחץ המגף על צווארו. אולי הוא דווקא אומר לעצמו שממילא בעוד כמה שבועות זה יסתיים, הרי ככה דורשים האמריקאים, ככה אומרים גם הישראלים - שתיכף מסתיים השלב העצים. אם זה ככה, הוא אומר לעצמו, למה להגיע לעסקה עכשיו? נחכה לסוף.
צריך להגיד את זה: המטרות שהניחו לפנינו בתחילת המלחמה היו בלתי ניתנות להשגה. צה"ל לא ימוטט את חמאס. מלכתחילה לא הייתה לזה כל היתכנות, והחזרה הרברבנית על כך בכל מסיבת עיתונאים לא תעשה את זה אפשרי. למרבה הצער, גם היכולת להשיב את כל החטופים הביתה – מתרחקת מיום ליום. נדמה לי שמה שקרה בערב שבת לפני שבוע, כשהגיעה הידיעה על שלושה חטופים שהצליחו להימלט משבי חמאס אבל נורו על ידי חיילי צה"ל – גרמה לטלטלה גדולה. לא מעט אנשים הרגישו שהם החזיקו מעמד עד עכשיו עם כל סיפורי הזוועה מהטבח בעוטף ועד המועקה והצער על אובדן של חיילים רבים – והידיעה הזאת שברה אותם. המחשבה על שלושה צעירים שהצליחו לחלץ את עצמם בתושייה ובגבורה מהשבי, עשו כל מה שצריך כדי לשמור על עצמם מול כוחות צה"ל, היו במרחק נגיעה מהבית ונורו כך, כאילו הוצאו להורג – ריסקה את הלב.
גם אם לא ניכנס למשמעויות הירי הזה והרשלנות הבלתי נתפסת שעולה ממנו, נראה לי שכבר ברור שלמרות גבורת החיילים ודבקותם במטרה – זה לא יקרה: חמאס לא יתמוטט, לא יקרוס, לא ייעלם. וצריך להגיד את זה באומץ. אין שום טעם להמשיך להשלות את הציבור. ואם הלחץ הבינלאומי, ובעיקר זה של ארה"ב יגבר, הרי שנותרו לנו שתי אפשרויות: או הפסקת הלחימה עם עסקה, או הפסקת הלחימה בלי עסקה. נתניהו יכול לעשות קולות של אבו־עלי מול ביידן. אנחנו יודעים את האמת.
השבוע, בזמן שנתניהו התעסק בשם שבו תיקרא המלחמה, תוך ניסיון להרחיק ממנו את השם המתבקש, שהוא "מלחמת 7 באוקטובר", שלח לי הקורא עמיחי את הווטסאפ הבא: "אני מבקש להציע שם למלחמה הזו", הוא כתב. "והשם הוא: 'מלחמת נתניהו הראשונה'. שמות של מלחמות לא דורשים נימוק והסבר. הם פשוט מדויקים ומתקבלים מעצמם".
הראשונה? כתבתי לו, מקווה שזו האחרונה.
"הלוואי ואדבק בתקוותך", הוא כתב. "חשבתי שזה ידביק בו את האחריות שהוא כל כך לא יודע את משמעותה, ינציח את מקומו הראוי בספרי דברי הימים של העם הזה ואולי, יצלצל בפעמוני אזהרה באוזניו של העם הזה".
נדמה לי שעמיחי עומד להתאכזב. מלחמת נתניהו זה לא יהיה. אבל הניסיונות של נתניהו לברוח מאחריותו ומאשמתו למלחמה לא יעזרו לו. כל יום נחשפות עוד עדויות על כך שנתניהו ידע, ואפילו תיאר בהזדמנויות שונות את מה שחמאס מכין לנו. תיאורים של אחד לאחד של מה שקרה. לכן, כשהוא עומד מול המצלמות בימים אלה ומבטיח שלא ייתן לייצר פה "לא חמאסטאן ולא פתחסטאן" – בא לבכות מרוב ייאוש. לא תיתן שעזה תהיה חמאסטאן? ומה היא הייתה עד עכשיו? איך אפשר לקרוא אחרת למדינה הרצחנית שאתה, נתניהו, היית בין מייסדיה?
באוקטובר לפני שנה, תוך כדי מערכת הבחירות, התפרסם ב"הארץ" מאמר של בנימין נתניהו לקראת צאת ספרו "ביבי: סיפור חיי", בהוצאת סלע מאיר.
"משולש הברזל של השלום", זו הכותרת של המאמר ולקרוא אותו היום, זה כמו לצאת למסע בזמן. שנה ושבוע בלבד חלפו בין פרסום המאמר לבין היום שבו התרחש כאן המחדל הגדול ביותר מאז הקמת המדינה. שנה ושבוע בין הזחיחות והיהירות של מי שהאמין שהוא מחזיק בידיו את משולש העוצמות של מדינת ישראל, לבין מי שנחשף כזה שהביא אותנו לשפל הכי גדול בתולדותינו, לנקודה הכי חלשה, למה שאפשר לכנות כמשולש החולשות.
על פי נתניהו, שבמשך שנים נהג להציג את זה בפרזנטציות, עוצמתה של ישראל עומדת על שלוש צלעות: המדינית, הכלכלית והביטחונית. הבסיס של המדיניות הלאומית הייתה בעיניו קודם כל שישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה. מעולם לא הגנו עלינו מדינות אחרות בעת מלחמות וגם אם הייתה עזרה, היא התבטאה באספקת נשק בלבד. נתניהו אמנם מייצר עכשיו מצג שווא של מי שמתווכח עם ארה"ב ולא מוכן לקבל את דרישותיה – אבל במציאות הוא הפך את ישראל למדינת חסות. מתי קרה שמזכיר המדינה האמריקאי והיועץ לביטחון לאומי של אמריקה, יושבים בקבינט הביטחוני? האם מישהו יכול לדמיין את רבין או גולדה מסכימים להשתתפותו של קיסינג'ר במטבח שלהם? מתי חנו פה נושאת מטוסים ומשחתות כדי "לעזור"? מתי נתנו למדינה אחרת להוציא לנו את הערמונים מהאש כפי שאנחנו עושים עם הח'ותים? הפכנו רשמית למדינת וסל, מדינת חסות של ידידתנו הגדולה. וכל הניסיונות של נתניהו להראות שיש לו מילה מול ביידן, נועדו למטרות פוליטיות בלבד.
גם בצלע הביטחונית נתניהו כשל. לכנות אותו מר ביטחון זו בדיחה. תעזבו את עזה. מה שקורה בצפון הוא בלתי נתפס. יש היום רצועת ביטחון – אבל היא בשטח ישראל ולא בלבנון. הצפון התרוקן ממאות אלפי תושבים, וחיזבאללה משתעשע בנו. על עזה אין מה להוסיף, איראן הפכה בזמן שישנתם (כן מירי, זה אתם שישנתם) למדינת סף־גרעינית, סוריה מתעצמת והתימנים יורים עלינו. יש לכם את זה ביותר גרוע?
יש דבר אחד שצריך לקרות לפני הכל: שנתניהו יפנה את מקומו. הוא ינסה להסיט את הדיון למה בדיוק קרה בשבת ב־4:00 לפנות בוקר, כדי להפיל את המחדל על הצבא. איך אפשר לדעת? השבוע עשה יאיר נתניהו לייק על ציוץ שתקף את הרצי הלוי וטען שב־7 באוקטובר הייתה הפיכה צבאית בניצוחו, חונטה צבאית שלא עדכנה את נתניהו על המתקפה.
נדמה לי שמיותר לציין את ההשפעה של נתניהו הבן על אבא שלו ועל שרים בליכוד. אז הנה לכם מה רוצה משפחת נתניהו שנחשוב על הצבא.
