1 המלחמה בעזה מתנהלת, כך אומרים לנו הפרשנים, בעצימות גבוהה. אבל נדמה שאנחנו מתקרבים לשלב שבו כל הלשעברים שמפרשנים את המלחמה מתחילים להשיא עצות בכל הנוגע לדרך שבה ראוי לסיים את המערכה - בין אם זו עסקת “כולם תמורת כולם", הפוגה ארוכה בתמורה לשחרור רוצחים עם דם על הידיים או יצירת אזורי חיץ בין העוטף לצפון הרצועה.
הרשו לי לקלקל להם את התחזיות: המלחמה תימשך בשם כזה או אחר, בעצימות כזאת או אחרת. אנחנו נישאר בעזה לא משום שלנתניהו אין תוכנית ליום שאחרי, אלא משום שאין מתנדבים שישתלבו בניהול חייהם של מיליוני הפלסטינים ברצועה, ובעיקר משום שב־7 באוקטובר למדנו בצורה המזוויעה והכואבת ביותר שהעימות בינינו לבינם מקורו בקביעה הפשוטה ש"זה או אנחנו או הם". ואנחנו לא מתכוונים להיענות לכמיהה הזו שלהם להעלים אותנו.
2 באחד הבקרים של חודש אפריל 1948 נשלח מיכה לין, מצעירי קיבוץ משמר העמק, ליצור קשר עם עבדאללה שיתווי, אחד מידידיו הצעירים מהכפר אבו שושה, כדי לבדוק אם ניתן למנוע את מלחמת האזרחים בין הקיבוץ שדגל בחיים משותפים לבין ערביי האזור. שיתווי, ביושר, גילה לחברו היהודי שהמלחמה בלתי נמנעת. "הדם יגיע עד הברכיים", הוא אמר. לין סיפר כי אמר לו שאם הם מוכנים להתחייב שלא לירות, גם תושבי הקיבוץ יתחייבו לא לירות בהם. "מאוחר מדי", השיב שיתווי. 11 ימים ארך הקרב על משמר העמק. עמירם אזוב, היסטוריון צבאי וחבר הקיבוץ, כותב בספרו "משמר העמק לא תיפול!" את סיפור הגבורה של החברים, שהביאו להכרעה אסטרטגית בתוך מלחמת העצמאות: "בסופו תקומה לאחד, חורבן ופליטות לאחר".
תלמדו את הלקח ממשמר העמק, ותפנימו: מי שרוצה בחורבננו, ייחרב. יישובי העוטף יקומו מחדש. אין ברירה אחרת - אנחנו או הם. וזה לא ייגמר לעולם.
3 בעוד ימים אחדים יתחלפו ישראל כץ ואלי כהן במשרדיהם. ומי שמחפש הוכחה למציאות המופקרת שבתוכה פועלת הממשלה הנוכחית של נתניהו, הנה אחת: בשעת חירום, שבה אסדות הגז מאוימות, השר האחראי על חלוקת האנרגיה, כץ, נמלט למשרד החוץ. על כהן לא נבזבז מילים.
המסקנה שלי: אל תבנו עליהם. הם לא יביאו את השינוי והתיקון הנדרשים. הם מחפשים רק שררה וכבוד.
4 בשנה שקדמה למלחמה מלאו רחובותיה של הארץ בהפגנות נגד הממשלה שביקשה לשנות כאן סדרי בראשית. במקרה שלי, ניתקתי קשר עם ישיבת "מעלה אליהו", שראיתי את תלמידיה מתייצבים לצד מחריבי המשטר שלנו. המלחמה החזירה אותי לבית הכנסת, לא בגלל תלמידי הישיבה שנלחמים לצד חבריהם החילונים, אלא משום שמשם אני בא. את הערכים שלי רכשתי בעת לימודיי בישיבה.
החלטתי להיעזר בדברים שכתב ש"י עגנון על כתיבה, שאולי יסייעו לי להסביר את מניעיי. "מתי כותב אדם את הסיפור הטוב?" שואל עגנון, ומשיב: "בשעה שלא חשב כלל לכתוב אותו. זה נוצר בליבו מאליו. לפתע הוא מקבל כווייה הצורבת ואינה מרפה והוא מנסה לכתוב וזה 'הולך'".
5 "החיוך הוא הקו הקצר ביותר בין שני אנשים", אמר ויקטור בורגה, קומיקאי יהודי ממוצא דני. הקו המחבר בין תמונות הנופלים במערכה בעזה הוא החיוך. הם מחייכים אלינו, ואני חושב על דור חייכן של נופלים שמשאירים אחריהם בנות זוג וילדים רכים, הורים וחברים, אבלים.
חוה אלברשטיין שרה את "חיוכים" של לאה נאור: "כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים, לא לקמץ בחיוכים, והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב. כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם, כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב".
והם חדלו לחייך. ואנחנו נמשיך ללוות אותם מחייכים.
