שבועות ספורים לאחר שיצאו לגמלאות: אנשי חינוך חזרו ללמד בבתי ספר חדשים שהוקמו לילדי המפונים מעוטף עזה ומהצפון – ואף לנהל אותם.
הם עבדו במערכת החינוך במשך עשרות שנים ויצאו לאחרונה לפנסיה, כדי לנוח מעט וליהנות מהמשפחה. אלא שזמן קצר אחרי פתיחת המלחמה הם נקראו לדגל והתייצבו לחנך את התלמידים שפונו משדרות, יישובי עוטף עזה וצפון הארץ.
50 אלף ילדים ונערים שובצו במאות בתי ספר ומרחבי למידה שהקים משרד החינוך. יותר ממאה אנשי חינוך חזרו מיד מהחופש שלהם והודיעו כי יעבדו בהתנדבות. מאוחר יותר הוסדרה העסקתם מחדש באופן רשמי.
יונה קונינו פרשה לגמלאות לאחר ארבעה עשורים במערכת החינוך, מתוכם שלושה כמנהלת בית הספר "קול יעקב". "תכננתי לפנות זמן למשפחה", היא מספרת, "לנשום, לטייל ואחר כך להמשיך בעשייה חינוכית בזמנים גמישים עבורי. כשפרצה המלחמה ונודע לי שמגיעים מפונים לירוחם, הודעתי מיד שאני רוצה להתנדב לעבודה עם הילדים. הציעו לי לנהל והתייצבתי בשמחה".
קונינו אומרת ש"היה ברור שהילדים לא צריכים להיות בקייטנה מתמשכת, יש לנו כבר דור קורונה ואנחנו לא יכולים לאפשר דור מלחמה. אנחנו דואגים למעטפת רגשית וחברתית, אבל גם מתקדמים במקצועות ליבה. את ילדי כיתה א' לימדנו לקרוא והתאמנו להם הוראה פרטנית לפי הצורך".
אפרת פרייס שימשה סגנית מנהלת בית הספר בקיבוץ הזורע. היא הספיקה להיות בגמלאות חמישה שבועות בלבד לאחר עשרות שנים במערכת החינוך. כשפרצה המלחמה היא מונתה לנהל את מרחב הלמידה לילדים שפונו מקיבוץ נחל עוז באליקים.
"פרשתי כיוון שהייתי זקוקה למנוחה", פרייס מספרת, "לא היו לי תוכניות, רציתי רק לנוח. נולדו לי גם ארבעה נכדים, שני זוגות תאומים, וחשבתי שאוכל לסייע בטיפול בהם. אבל כשפרצה המלחמה הרגשתי שאני לא יכולה לשבת בבית. ראיתי מודעה שמחפשים אנשי חינוך לארגן למידה לילדי נחל עוז. הקמנו את בית הספר ותוך כדי חיפשנו מורים מקצועיים והתחלנו לתת שיעורים במקצועות שונים, לצד פעילות רגשית. הילדים עברו טראומה, הם משתפים במה שחוו, אבל יש להם הרבה כוחות. אנחנו אוהבים את הילדים, והרגעים שהם נראים מאושרים – מרגשים אותנו".
