שגרת הלחימה בעזה מתחילה להתמסד לתבניות קבועות, דומות זו לזו. הקצב נהיה איטי יותר, ממגוון סיבות: סריקות חוזרות ונשנות של תאי שטח שכבר נכבשו אך האויב עדיין מסתתר בהם, חשש מתגבר מירי דו־צדדי מכיוונים שונים וטראומת הירי הקטלני בשלושת החטופים לפני כשבוע. בינתיים, ניתן להניח שחמאס מתחקר כל יום לחימה, מפיק לקחים ומחפש תורפות אצל הכוח הצה"לי, לקראת סיבוב נוסף ביום הבא.
הימים הפכו לשבועות שנהיו לחודשים בלחימה ברצועת עזה. עיקר הקרבות הוא בשעות הבוקר של אחרי הזריחה, או בשעות אחר הצהריים, לפני השקיעה המוקדמת. כוחות צה"ל מצידם עושים הכל כדי להשתנות מול האויב המשתפר, שמנסה להעביר מצידו את לקחיו בין ג'באליה לבית־חאנון, בין שג'עייה לדרג' תופאח – שכונה חדשה בצפון מזרח העיר עזה שצה"ל מתחיל להיכנס אליה רק בימים אלה. סביר שהמחבלים יודעים שהם תחת האזנות קבועות, אלא אם כן יש להם רשת טלפוניה קווית וסגורה שלא עולה על שניים־שלושה רחובות. בחלק מהמקרים מוצאים הלוחמים שבודקים את גופות המחבלים שהרגע הרגו פתקים בכיסיהם עם הנחיות כיצד להפתיע את הכוחות, באיזו פינה לארוב להם ואפילו באיזה תאריך עליהם לצאת מהמחבוא התת־קרקעי. בפתקים מסוימים, מדובר בחודשים הראשונים של 2024.
בצה"ל לא מרגישים לחץ לסיים את התמרון. קצב ההתקדמות של הכוחות אינו מהיר יחסית והם נדרשים לקבלת החלטות של כירורג באמצע ניתוח שהסתבך. כך למשל, כוח מהנח"ל החודש זיהה ירי לעברו מקלצ'ניקוב באמצע רחוב בג'באליה. האינסטינקט הראשוני היה לצאת ולהסתער, בכל העוצמה, כי הנה סוף־סוף יצאו המחבלים מהפיר הנסתר. ברגע האחרון החליט מפקד הצוות, בסך הכל קצין בן 21, להמתין. הוא העריך, תחת לחץ, ירי ואותו חשש קבוע מדו"צ, שמדובר בפיתוי למארב של טילי אר־פי־ג'י מקומה גבוהה. המפק"צ שלח כוח לבצע איגוף שגרם למחבלים לצאת לרחוב שבקצהו טנק שהגיח וריסס אותם עם המקלע הכבד. בשעת לילה הועברו הלקחים המיקרו־טקטיים הללו, לטוב או לרע, ליתר הכוחות בנח"ל מחד, ובצבא הטרור של חמאס מאידך. במקרה אחר היה זה רצון של הלוחמים לפרוץ דלתות בצורה קרה עם פטיש חמישה קילו או עם כלי ביקוע אחרים. זה יצר רעש בשכונה בג'באליה שהביא מחבלים לנקודה. על פניו, טעות. בפועל, המחבלים זוהו על ידי טנק ומל"ט זיק, וכך הותקפו ונהרגו. בסוף השבוע גרמה תחבולה אחרת, מכוונת יותר, של כוחות צה"ל, לתוצאה רצויה: לוחמי מילואים מחטיבת קרייתי (11) ירו לעבר עשרות מחבלים שנסו על נפשם לעבר בניין מיפקדה של חמאס. באופן מתואם, מטוס קרב שיגר פצצות שהחריבו את המתחם על כל יושביו.
ועדיין – בקרב הלמידה הבלתי נגמר הזה, חמאס מגלה סבלנות שתוכננה כנראה מראש: בימים האחרונים התרבו הדיווחים מגזרות הלחימה השונות על שימוש בצלפים נגד החיילים. אם בהתחלה הערנות והמשמעת המבצעית לעמוד במקומות בטוחים ולא חשופים הייתה גבוהה, מטבע הדברים היא עלולה לדעוך לאורך שבועות ארוכים של לחימה, ולהבליט תורפות. חמאס מחפש כל הזמן דרכים לעקוף את המכשולים של צה"ל נגד אמצעי הלחימה שלו. בסוף השבוע צה"ל הפיץ סרטון שנמצא בקסדת גו־פרו של מחבל חמאס, שחוסל בהתקפה של גדוד 931 מהנח"ל. בסרטון נראית דוגמה להפקת לקחים בדמות הנחת מטען חבלה בסמטה צרה שבה עוברים רק לוחמי חי"ר ולא טנקים, תוך הסוואה בין ההריסות, בכיסוי של מגבת מלוכלכת ותבנית ביצים. לא בכדי אמר מפקד האוגדה המובחרת של צה"ל, תת־אלוף דן גולדפוס, ללוחמיו בחאן־יונס, שאין לזלזל בצבא הטרור ובמערך הביצורים "מעורר ההשתאות שהקים". וכמו באוגדה של גולדפוס, כך גם ביתר החטיבות והגדודים: קציני הדרכה ומודיעין מסתובבים תדיר בין הקצינים שזה עתה נלחמו ושואבים מהם בכל יום פרטים ללמידה על תורות הלחימה של חמאס.
כרגע לפי הערכות נותרו בצפון הרצועה בסך כ-200 אלף עזתים בפיזור גדול מתוך כמיליון. בצבא היו רוצים לראות את שכונות העיר עזה וג'באליה והערים בית־חאנון ובית לאהיה מדוללות באוכלוסייה גם אחרי שהכוחות ייצאו מאזורים אלו בחודש הקרוב, כדי שיוכלו לתחזק את ההישגים מהחודשיים האחרונים, בעיקר באמצעות פשיטות קרקעיות מוגבלות לעומק השטח ותקיפות מהאוויר.
בין הפתרונות שמנסים להעניק בחזית האזרחית, פועל בתל־אביב מעין חמ"ל לניהול הבעיות האזרחיות שעלולות להתפתח ברצועה במעלה התמרון. כיום הצוות בראשות אלוף משנה מונה כבר עשרות משרתים בסך הכל, ועלול לגדול עוד יותר. הם מטפלים בהכל: מחילוץ עשרות מאמינים נוצרים שנכלאו בכנסיות בצפון הרצועה, דרך עצירת הקרבות בתאי שטח מסוימים שבהם התפוצץ צינור מים מרכזי ועד למעקבים אחר סוגיית המגפות ברצועה, אם יפרצו. "הכל מדוד, עם סיוע במשורה. אם נראה תת־תפקוד באיזה בית חולים, נדע שחמאס לקח את הדלק שמיועד לו", מבטיחים גורמי ביטחון ששוחחו עם "ידיעות אחרונות". כסף לשיקום הרצועה אחרי המלחמה, אגב – בין אם מקטאר, מסעודיה או מאיחוד האמירויות – לא יהווה בעיה לפי גורמים בכירים בצה"ל: "הבעיה תהיה במנגנון, איך לוודא שהמיליונים לא ילכו לחמאס שירצה להתעצם מחדש".
אותה שאלה, נוכחת גם בשטח. ברבים מהבסיסים הקדמיים ובחמ"לי התקיפה של פיקוד הדרום פגשתי בחודשיים האחרונים אל"מים וסא"לים במילואים, חלקם בעשור השביעי לחייהם, שכבר ראו הכל, כמ"פים במלחמת לבנון הראשונה או כטייסים באמצע שנות ה־80, שבהם הוקמה רצועת הביטחון. "קשה להשוות כי בלבנון עוד היה לפחות שלטון מרכזי, אבל מתחילים לזהות ברצועה תהליכים של לבנוניזציה", חלקם אומרים, "ארגון טרור גדול ששולט בשטח מגדר ואנו מפרקים לרסיסים של חוליות גרילה, ללא פתרון הסדרי עתידי באופק".
