הדבר האחרון שישראל זקוקה לו עכשיו הוא מדינה פלסטינית. אבל הלחץ הבינלאומי כבר החל. זה מה שאומרים כל מנהיגי מדינות המערב, וזה מה שחוזר ואומר הממשל האמריקאי בשבועות האחרונים. זה לא יקרה. מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הנראה לעין. הבעיה היא שישראל מתעקשת לקחת על עצמה את האחריות.
ישראל תביס את חמאס בשדה הקרב, אבל קשה להתכחש לשורת ההצלחות של חמאס. הוא הצליח להוציא מיליוני מפגינים למרכזי הערים במערב. הוא כבש את הקמפוסים, ולא רק בארצות־הברית. הוא העלה את מפלס האנטישמיות. ובעיקר, הוא הצליח לגרום לכל מנהיגי מדינות המערב, ובעיקר לארצות־הברית, לחזור למנטרה של "שתי מדינות". רצינו להחזיר את הבעיה הפלסטינית אל מרכז השיח העולמי, אמרו אנשי חמאס. הנה, זה בדיוק מה שקורה.
אין כאן שום הפתעה. משום שלישראל אין אסטרטגיה. לחמאס יש. הוא לא שואף לשלום ולא ל"שתי מדינות לשני עמים". האסטרטגיה של חמאס ידועה ומוצהרת: פגיעה בישראל, שתהפוך אותה יותר ויותר לישות קולוניאליסטית. ולכן גם בלתי לגיטימית. כל הצהרה של מנהיג ישראלי על שליטה בשטחים לנצח נצחים - משרתת את האסטרטגיה החמאסית. וכל מאחז נוסף וכל פרויקט בנייה מחוץ לגושים - הם עוד לבנה בחיזוק המנטרה השולטת בהפגנות נגד ישראל: Colonial Settler State.
על הרקע הזה, הדרישה המתחדשת ל"שתי מדינות" היא עוד הצלחה לחמאס, למרות שלחמאס אין שום עניין בפתרון הזה. משום שהדרישה מביכה את ישראל. זו דרישה שהיא מלכודת. זו דרישה שכל כולה פרדוקס, משום שהחל מהצעת החלוקה של 1937 עד הצעת טראמפ מ־2020 - זה היה הצד הערבי, ובהמשך הפלסטיני, שדחה את כל ההצעות. דחייה מוחלטת. וזה היה הצד היהודי, ובהמשך הישראלי - שתמיד הסכים לחלוקה. קלינטון נתן לפלסטינים 94־96 אחוז משטחי יהודה ושומרון, ועוד אחוזים מתוך ישראל, וגם חלוקת ירושלים. זה לא עזר. ערפאת אמר לא לקלינטון כפי שאבו־מאזן אמר לא לאולמרט ואחר כך לקרי ולאובמה, וכמובן שגם לטראמפ. אבל ישראל נתפסת כסרבנית, והדרישה לשתי מדינות מופנית אליה. לא לפלסטינים. בוודאי לא לחמאס.
נתניהו הזדרז להיכנס למלכודת. על תקן פוליטיקאי שלא מסוגל להיות מדינאי, הוא הגיב בסרבנות מוחלטת. אפילו לומר, "כן, בוודאי, לפי המתווה של טראמפ" הוא לא היה מסוגל. הרי אילוּ נתניהו היה אומר כן לשתי מדינות, כפי שהוא כבר אמר משנת 2009 בנאום בר־אילן, עד שנת 2020 בתוכנית טראמפ - הוא היה משפר פלאים את מעמדה של ישראל.
אחרי זוועות 7 באוקטובר דעת הקהל בישראל לא רוצה ישות פלסטינית, כאשר ברור שבקלקיליה ובטול־כרם, שצמודות לקו הירוק, יש רוב מוחלט של תומכי חמאס. קשה להסביר את העובדה הבסיסית הזאת לרבים ממנהיגי המערב, כולל הממשל האמריקאי, משום שטענת הנגד, השגויה כמובן, היא שהאלימות הפלסטינית היא פועל יוצא של הכיבוש.
איך יוצאים מהמלכודת? אומרים "כן". משום שזה לא חשוב מה תהיה ההצעה - התשובה הפלסטינית ידועה מראש. הם יגידו מחר בדיוק מה שהם אמרו שלשום. אבל במסגרת מצעד האיוולת, שבו ישראל מתעקשת לרקוד לפי צלילי המוזיקה של חמאס - נתניהו ממהר לומר "לא". חמאס שולח פרחים.
נתניהו מנסה ליצור עכשיו קו הפרדה בין תומכי המדינה הפלסטינית לבין המתנגדים, שהוא בראשם. זו פוליטיקה של הפחדה. זו תעמולה. זו דמגוגיה. וזה בעיקר גול עצמי. משום שזה לא רק משום שנתניהו, כאמור, תמך שוב ושוב במדינה פלסטינית, אלא בעיקר משום שנתניהו פוגע בישראל במערכה הבינלאומית. הוא מחזק את שונאי ישראל. הוא בועט בממשל האמריקאי, שהתמיכה שלו בישראל היא חסרת תקדים.
צה"ל הצליח להתעשת לאחר הכישלון של 7 באוקטובר. גם השב"כ חזר לאתר מחט בערימת שחת. וגם העם התעשת. מפלס העוינות ירד. מפלס האחדות עלה. אבל ממשלה שמתעקשת על הצהרות סרבנות היא ממשלה שלא שכחה שום דבר ולא למדה שום דבר. צה"ל מנצח בקרב. הממשלה הנוכחית מתעקשת להוביל אותנו להפסד במערכה.
