לפני חמש שנים נפלה בחלקי הזכות להיות בצוות שהוביל את צעדת נוער העוטף. יצאנו אל הצעדה הזאת אחרי סבבי לחימה וטרור בלונים, בדרישה אחת פשוטה: ״תנו לגדול בשקט״.
במשך חמישה ימים הצלחנו לסחוף אחרינו אלפי אנשים ולעשות המון רעש. לצערנו, במיוחד עכשיו, איש ממקבלי ההחלטות לא טרח להקשיב לזעקה שמשמיעים אנשי העוטף. עברו חמש שנים והזעקה לחיים שקטים הפכה לזעקה כואבת בהרבה. היא הפכה לזעקה שקוראת לממשלה להחזיר את החברים שלנו שנחטפו. להציל קצת ממה שעוד אפשר.
כעת שוב עולים הנערים ונכנסים לנעליים שמעולם לא רצו להכנס אליהן. שכבת התיכון של בתי הספר בעוטף עזה שוב תעלה על ציוד ותצא במחאה.
ב־2018 אפשר להגיד שנכשלנו. כולנו ראינו מה קרה, המטרה שלנו לא הושגה. ב־2023 אל תיתנו להם את האפשרות לא להקשיב לכם. המטרה היא ערך החיים עצמו, לא להקשיב למחאה שלכם זה מעשה לא מוסרי. אתם חזקים מהפוליטיקאים, אתם טובים מהם, אל תיתנו להם להכפיש אתכם, לעשות עליכם סיבוב יחצני של תמונה ומצג שווא של אוזן קשבת. אל תוותרו, תשבו מול הכנסת, תצעקו, תצעקו בשמם של 1,400 החברים שכבר לא ישמיעו את קולם, תצעקו בשם החטופים שמתפללים לבית. הנוער מאז ומעולם היה הכי אמיץ. אין לו מה להפסיד. לצערי עכשיו בכלל אין לנו מה להפסיד יותר.
המלחמה הזו צריכה להיות האחרונה בגבול העוטף. אני בטוח שכולם רוצים לחזור לנוף ילדותם. כבר 20 שנים שאנחנו קוראים לשקט, 20 שנים שהגבול לא שקט. אנחנו ידענו מה מסתתר לנו מאחורי הגדר, והם שם סירבו לעזור. זה לא יקרה שוב. זה לא הזמן לחפש אשמים, זה הזמן לקבל פתרונות. מי שלא יודע לתת פתרון, שלא יישב על כיסא שבו מקבלים החלטות.
