"נדמה שראיון כזה עוד לא שמעתם", אמר דני קושמרו לפני השיחה של יונתן ריגר ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 עם חן ואגם אלמוג גולדשטיין, אם ובתה, שנחטפו מביתן בכפר עזה. "זה לא נשמע כמו שום עדות ששמענו עד עכשיו", אמרה יום קודם אילנה דיין ב"עובדה" כהקדמה לראיון של איתי אנגל עם מירב טל שנחטפה מניר עוז.
שניהם צדקו. ובעצם, אפשר לומר את זה גם על עדויות אחרות של חטופים. כי באמת כל אחת מטלטלת בדרכה. וכל אחת, היא "ככה עוד לא שמענו" בדרכה.
ואולי הצהרת המגישים - ככה עוד לא שמעתם - היא כי הדברים שהחטופים הולכים לספר שונים ממה שהיינו מצפים לשמוע. זה לא מה שדמיינו שיגידו. למשל מירב טל שאמרה לשובה שלה, "אם אתה הולך אני מפחדת, אני שמחה שאתה פה", כדי לרכוש אמון. מירב נחטפה עם בן זוגה הפצוע יאיר ושני ילדיו אור ויגיל. יאיר עדיין חטוף.
למשל אגם גולדשטיין המדהימה, בת 17, שמתארת בראיון סיטואציות אנושיות לגמרי. שהשובה שלה למשל נעלב ממשהו שאמרה. "מה, אתה לא איתנו בחדר? מתגעגעים אליך", היא אומרת לו. ואז מגלה שבשבי אפילו נתנו לה שם בערבית.
למשל אמא שלה, חן, שמתארת איך השובים ירדו עליה כי היא לא יודעת לבשל. "כשנבוא פעם הבאה תביאי לנו עוגה קנויה?" שאלו אותה. אחד מהם אפילו עשה איתה הורדת ידיים. חן ואגם נחטפו עם שני הבנים הקטנים, גל וטל. האב נדב והאחות ים נרצחו.
זה היה מטלטל, ולא פשוט לעיכול. משהו בדרך שבה הן דיברו על השובים שלהן לא הצליח להתיישב עם הסדר של העולם כמו שאנחנו מבינים אותו. הוא הציג מעין דיסוננס בין אדם שעושה דברים נפשעים, לבין צד אנושי שאתה מגלה בו בזמן שאתה שוהה במחציתו 50 ומשהו יום. מפלצת וגם אדם. ואתה לא מצליח לסדר את זה בהיגיון. אדם או מפלצת? אדם וגם מפלצת?
אז כן, ברור, כשחייך וחיי אהוביך תלויים בשובה שמחזיק בך, דברים נראים אחרת. ואתה אולי רוצה לתפוס את זה שמולך אחרת. ולחפש בו שאריות אנוש, גם אם בכוח. זה כנראה סוג של צורך. הגנה. בשביל ההישרדות שלך. בשביל הנפש, התקווה.
"אני לא רוצה שיחשבו שראינו בהם איזושהי אנושיות מסוימת", ביקשה אגם בראיון. "אגם, זה שמר על השפיות שלנו", ענתה לה אמא שלה, חן.
וכששומעים אותן ואחרים שחזרו מהגיהינום, פתאום הדברים של יוכבד ליפשיץ, בת ה־85, מיד אחרי שחזרה מהשבי בעזה, נתפסים בצורה קצת שונה.
אז כן, עדות כמו של אגם וחן עוד לא שמענו. וגם לא כמו של מירב. אבל מתי בעברנו שמענו קודם ילדים ונשים חטופים? כמו שאין פרוטוקול רפואי לטיפול במשוחררים מהשבי, ככה גם אין פרוטוקול לראיון עיתונאי איתם (אנגל וריגר, הייתם קשובים ואמפתיים). ובאותה מידה גם אין פרוטוקול עבור הצופה שיושב מול ראיון כזה, ואז מוצא את עצמו מסדיר נשימה, מנסה להסדיר את מה שהרגע שמע.
